תמי יקרה
קודם כל מצטערת שאני עונה אחרונה ומקפיצה את ההודעה, רק הבוקר התחברתי. ואז התנתקתי אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך ומה להשיב. אני מאמינה שאת באמת ובתמים מחפשת את הדרך ולא בציניות שואלת איך מוצאים את האור ואיך מרימים ראש. אז ממה שכתבתי לך גם במסר האישי ראית שאני כבר אחרי "הרמת הראש", ונכון שזה נורא קל להגיד ומובן מאליו בסוף חודש שמיני, אבל אני מקווה שהעברתי את המסר בהודעה האישית שלי אלייך, שאת הראש הרמתי עוד לפני ההריון הזה ושגם במהלך ההריון הזה קרו דברים מאוד לא נעימים (בלשון המעטה...) במישורים אחרים, שלא שברו אותי. ושוב קל להגיד זאת עכשיו... ובכל זאת על מנת להיות ענייניים, כמו שאני תמיד מנסה להיות: אני בטוחה לחלוטין שהכל בפנים. הכל תלוי בנו. הלא את יודעת שגם אני הייתי בדיוק כמוך: עם זוגיות טובה ושני ילדים מקסימים שבאו בקלות ועבודה מסודרת וכלכלית הסתדרנו. ואז התחילו הצרות ומה שנראה היה כמסלול חיים מאושר וחלק התנפץ לי בפרצוף. ותחושת הבטחון החזקה אבדה - מי יודע מה עוד עלול לקרות? בדיוק אחרי שתי ההפלות התברר שיש לי אנמיה מאוד קשה ולא היה ברור אם זה מההפלות או לא, ועשיתי כל מיני בדיקות, חשבו שאולי יש בעיה במח העצם, ואני חשבתי: נו, בטח, רק זה חסר עכשיו, איזו מחלה סופנית וגמרנו. אז בסוף התברר שהכל בסדר. אבל נותרתי עם הפחדים, לבריאות שלי ושל בעלי ושל הילדים במיוחד. תחושת הבטחון לא רק נסדקה, אלא נעלמה. ובדיוק היתה תקופת הפיגועים של חודש מרץ. אבל באיזשהוא שלב הרמתי את הראש, אני חייבת להגיד לך שזה בא גם באופן טבעי, אינסטינקטיבי, פשוט התעוררתי לילה אחד והייתי כבר רגילה לחשוב כמה שעות בלילות על כמה שרע לי, אבל לא מצאתי את הרחמים העצמים האלה בקרבי אלא רק מיאוס בהרגשה הזאת - אבל, גם היתה כאן הרבה עבודה עצמית. התחלתי לחשוב: בעצם, מה שאני קוראת להם חיים מאושרים שזרמו לה בניחותא עד אז, לא היו כל כך קלים, התמודדנו עם בעיות כלכליות מאוד קשות בעבר, גם במישור האישי קרו דברים קשים, "אכלתי הרבה חרא" בעבודה עד שהגעתי למעמד שבו אני נמצאת היום, בקושי ראיתי את הילד הגדול ער כשהיה תינוק והיה לי נורא רע עם זה. אלה דברים שכבר שנים אני לא צריכה להתמודד איתם, המצב הכלכלי השתפר מאוד, על העבודה שלי היום אין לי מילה רעה אחת להגיד, אני נמצאת עם הילדים מעל ומעבר למה שהיה בעבר - מה שגורם גם לתחושת סיפוק הרבה יותר גדולה שלי ולאמא הרבה פחות עצבנית ועייפה לילדים (את בטח יודעת כמה כוח יש כשחוזרים מהפקקים בשבע וחצי בערב רעבים עייפים ועצבניים...זמן איכות זה לא בדיוק...) אז נכון שבשנה האחרונה קרו דברים מאוד לא נעימים אבל האמנם תחושת הכוח והבטחון שלי נבעה אך ורק מכך שהכל הלך חלק בחיים עד אז? והאם באמת הכל הלך חלק? כמו שכתבתי, התברר לי שצורת ההתבוננות הזו היתה שגויה לחלוטין, ושבדם יזע ודמעות הגעתי למקום בו אני נמצאת היום. לא בזכות מזל משמיים או צרוף מקרים אלא רק עבודה קשה ורגליים ונפש יציבות על הקרקע. והאם באמת הכל רע בחיים שלך עכשיו? שינוי התפיסה והרמת הראש, לדעתי, כרוכים בעבודה עצמית גם לטווח הארוך אבל בעיקר לטווח המיידי, ממש לכפות על עצמך חשיבה חיובית יותר. קחי דוגמא למשל: אני לא יודעת במה עסקת לפני הפיטורין, אבל כמו כל אם עובדת העבודה ודאי שאבה ממך כוחות לא מעטים, פיזיים ונפשיים. עכשיו כשאת לא עובדת מזה זמן ולא צפויה להתחיל לעבוד מיידית, זו יכולה להיות תקופה נהדרת עם ילדייך, נכון שהמחשבות טורדניות והדאגות לא יפסקו מייד, מה שמקרין ודאי על כל מערכת היחסים במשפחה, אבל לדעתי את צריכה פשוט להחליט, שזה למשל אספקט חיובי שיכול לצאת מן המצב הזה - להקדיש הרבה יותר זמן ואנרגיה לילדים, לפחות עד שתחזרי לעבוד. להחליט כל יום מחדש על משהו נורא נחמד שאת רוצה להספיק איתם היום, אחרי הגן/בית הספר. לאו דווקא לרוץ למוזיאונים/גני חיות וכו´ אלא אפילו שיחה טובה, ובלילה במיטה לחשוב בסיפוק על מה שנתת להם אותו יום ולהרגיש טוב עם עצמך. כמו כן לגבי העבודה - כבר כתבו כאן שודאי נמאס לך לא פעם לעבוד באותו מקום כל כך הרבה שנים וגם את חשבת על שנוי, והנה המציאות כפתה אותו עלייך. אני באמת מאמינה שהכל לטובה ושזו הזדמנות לקבל החלטות חדשות במישור הזה. יכול להיות שתתגלגלי ממקום למקום עד שתמצאי את מקומך - אבל תסתכלי על הצד החיובי שבכך - באמת היית רוצה לעשות כל החיים את אותה עבודה? תוכלי להכיר אנשים חדשים, לעשות דברים שונים, ואולי לעשות את מה שתמיד חלמת - לכל אחד יש איזה רעיון בראש. וזוגיות טובה עם בעלך - שוב נכון שזו תקופה לא פשוטה וששניכם הצטלקתם מן התקופה הזו - אבל כולנו יודעים שזוגיות טובה היא בעיקר נשיאה משותפת בנטל בימים כתיקונם, והנה עכשיו את בתקופה שיש לך יותר זמן ואנרגיה להשקיע בקשר הזוגי. אני לא אומרת שאת צריכה לחכות לבעלך בכותונת לילה סקסית ושמפניה כל ערב... אבל עצם זה שיש לך יותר זמן ואנרגיות עכשיו, אומר שאת יכולה להשקיע בקשר הזה יותר מבעבר, בכל המישורים. אפילו להתחיל בלקחת סרט וידאו/ DVD ולראות ביחד באמצע השבוע. זה משהו שמי יכול להספיק במירוץ המטורף בין העבודה - ילדים - עבודות בית? או להתחיל לעבוד בחדר כושר! מי מאיתנו לא רוצה? אני אישית לפני שנתיים התחלתי בזה, וזה הפך לאחד הדברים החשובים בחיי, גם בתקופת הבאסה. קראתי בעיתון פעם שהיום מומלץ אפילו לחולי נפש להתאמן בחדר כושר באופן אינטנסיבי כי זה משחרר הורמונים אנטי דכאוניים... תאמיני לי שברגע שתתחילי להתאמן פעמיים - שלוש בשבוע בחדר כושר, תתחילי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמך פיזית ונפשית. תציבי לעצמך מטרות באימון ותעמדי בהן ותפתיעי את עצמך איזה כוח רצון יש לך. ואולי מן הדברים הקטנים האלה, הלכאורה לא חשובים, תבוא הרגשה יותר טובה שתלך ותתעצם... לגבי הריון נוסף אי אפשר לתת עצות, אני חושבת שהדבר הנכון ביותר לומר יהיה שכשתגיעי למצב בו תהיי מוכנה (כמה שאפשר כמובן) לכך שזה יכול להיגמר שוב בפיאסקו אבל זה לא ישבור אותך שוב ולא תראי בזה כשלון אישי - אז יהיה הזמן לחשוב על זה שוב. ביי בינתיים.
קודם כל מצטערת שאני עונה אחרונה ומקפיצה את ההודעה, רק הבוקר התחברתי. ואז התנתקתי אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב עלייך ומה להשיב. אני מאמינה שאת באמת ובתמים מחפשת את הדרך ולא בציניות שואלת איך מוצאים את האור ואיך מרימים ראש. אז ממה שכתבתי לך גם במסר האישי ראית שאני כבר אחרי "הרמת הראש", ונכון שזה נורא קל להגיד ומובן מאליו בסוף חודש שמיני, אבל אני מקווה שהעברתי את המסר בהודעה האישית שלי אלייך, שאת הראש הרמתי עוד לפני ההריון הזה ושגם במהלך ההריון הזה קרו דברים מאוד לא נעימים (בלשון המעטה...) במישורים אחרים, שלא שברו אותי. ושוב קל להגיד זאת עכשיו... ובכל זאת על מנת להיות ענייניים, כמו שאני תמיד מנסה להיות: אני בטוחה לחלוטין שהכל בפנים. הכל תלוי בנו. הלא את יודעת שגם אני הייתי בדיוק כמוך: עם זוגיות טובה ושני ילדים מקסימים שבאו בקלות ועבודה מסודרת וכלכלית הסתדרנו. ואז התחילו הצרות ומה שנראה היה כמסלול חיים מאושר וחלק התנפץ לי בפרצוף. ותחושת הבטחון החזקה אבדה - מי יודע מה עוד עלול לקרות? בדיוק אחרי שתי ההפלות התברר שיש לי אנמיה מאוד קשה ולא היה ברור אם זה מההפלות או לא, ועשיתי כל מיני בדיקות, חשבו שאולי יש בעיה במח העצם, ואני חשבתי: נו, בטח, רק זה חסר עכשיו, איזו מחלה סופנית וגמרנו. אז בסוף התברר שהכל בסדר. אבל נותרתי עם הפחדים, לבריאות שלי ושל בעלי ושל הילדים במיוחד. תחושת הבטחון לא רק נסדקה, אלא נעלמה. ובדיוק היתה תקופת הפיגועים של חודש מרץ. אבל באיזשהוא שלב הרמתי את הראש, אני חייבת להגיד לך שזה בא גם באופן טבעי, אינסטינקטיבי, פשוט התעוררתי לילה אחד והייתי כבר רגילה לחשוב כמה שעות בלילות על כמה שרע לי, אבל לא מצאתי את הרחמים העצמים האלה בקרבי אלא רק מיאוס בהרגשה הזאת - אבל, גם היתה כאן הרבה עבודה עצמית. התחלתי לחשוב: בעצם, מה שאני קוראת להם חיים מאושרים שזרמו לה בניחותא עד אז, לא היו כל כך קלים, התמודדנו עם בעיות כלכליות מאוד קשות בעבר, גם במישור האישי קרו דברים קשים, "אכלתי הרבה חרא" בעבודה עד שהגעתי למעמד שבו אני נמצאת היום, בקושי ראיתי את הילד הגדול ער כשהיה תינוק והיה לי נורא רע עם זה. אלה דברים שכבר שנים אני לא צריכה להתמודד איתם, המצב הכלכלי השתפר מאוד, על העבודה שלי היום אין לי מילה רעה אחת להגיד, אני נמצאת עם הילדים מעל ומעבר למה שהיה בעבר - מה שגורם גם לתחושת סיפוק הרבה יותר גדולה שלי ולאמא הרבה פחות עצבנית ועייפה לילדים (את בטח יודעת כמה כוח יש כשחוזרים מהפקקים בשבע וחצי בערב רעבים עייפים ועצבניים...זמן איכות זה לא בדיוק...) אז נכון שבשנה האחרונה קרו דברים מאוד לא נעימים אבל האמנם תחושת הכוח והבטחון שלי נבעה אך ורק מכך שהכל הלך חלק בחיים עד אז? והאם באמת הכל הלך חלק? כמו שכתבתי, התברר לי שצורת ההתבוננות הזו היתה שגויה לחלוטין, ושבדם יזע ודמעות הגעתי למקום בו אני נמצאת היום. לא בזכות מזל משמיים או צרוף מקרים אלא רק עבודה קשה ורגליים ונפש יציבות על הקרקע. והאם באמת הכל רע בחיים שלך עכשיו? שינוי התפיסה והרמת הראש, לדעתי, כרוכים בעבודה עצמית גם לטווח הארוך אבל בעיקר לטווח המיידי, ממש לכפות על עצמך חשיבה חיובית יותר. קחי דוגמא למשל: אני לא יודעת במה עסקת לפני הפיטורין, אבל כמו כל אם עובדת העבודה ודאי שאבה ממך כוחות לא מעטים, פיזיים ונפשיים. עכשיו כשאת לא עובדת מזה זמן ולא צפויה להתחיל לעבוד מיידית, זו יכולה להיות תקופה נהדרת עם ילדייך, נכון שהמחשבות טורדניות והדאגות לא יפסקו מייד, מה שמקרין ודאי על כל מערכת היחסים במשפחה, אבל לדעתי את צריכה פשוט להחליט, שזה למשל אספקט חיובי שיכול לצאת מן המצב הזה - להקדיש הרבה יותר זמן ואנרגיה לילדים, לפחות עד שתחזרי לעבוד. להחליט כל יום מחדש על משהו נורא נחמד שאת רוצה להספיק איתם היום, אחרי הגן/בית הספר. לאו דווקא לרוץ למוזיאונים/גני חיות וכו´ אלא אפילו שיחה טובה, ובלילה במיטה לחשוב בסיפוק על מה שנתת להם אותו יום ולהרגיש טוב עם עצמך. כמו כן לגבי העבודה - כבר כתבו כאן שודאי נמאס לך לא פעם לעבוד באותו מקום כל כך הרבה שנים וגם את חשבת על שנוי, והנה המציאות כפתה אותו עלייך. אני באמת מאמינה שהכל לטובה ושזו הזדמנות לקבל החלטות חדשות במישור הזה. יכול להיות שתתגלגלי ממקום למקום עד שתמצאי את מקומך - אבל תסתכלי על הצד החיובי שבכך - באמת היית רוצה לעשות כל החיים את אותה עבודה? תוכלי להכיר אנשים חדשים, לעשות דברים שונים, ואולי לעשות את מה שתמיד חלמת - לכל אחד יש איזה רעיון בראש. וזוגיות טובה עם בעלך - שוב נכון שזו תקופה לא פשוטה וששניכם הצטלקתם מן התקופה הזו - אבל כולנו יודעים שזוגיות טובה היא בעיקר נשיאה משותפת בנטל בימים כתיקונם, והנה עכשיו את בתקופה שיש לך יותר זמן ואנרגיה להשקיע בקשר הזוגי. אני לא אומרת שאת צריכה לחכות לבעלך בכותונת לילה סקסית ושמפניה כל ערב... אבל עצם זה שיש לך יותר זמן ואנרגיות עכשיו, אומר שאת יכולה להשקיע בקשר הזה יותר מבעבר, בכל המישורים. אפילו להתחיל בלקחת סרט וידאו/ DVD ולראות ביחד באמצע השבוע. זה משהו שמי יכול להספיק במירוץ המטורף בין העבודה - ילדים - עבודות בית? או להתחיל לעבוד בחדר כושר! מי מאיתנו לא רוצה? אני אישית לפני שנתיים התחלתי בזה, וזה הפך לאחד הדברים החשובים בחיי, גם בתקופת הבאסה. קראתי בעיתון פעם שהיום מומלץ אפילו לחולי נפש להתאמן בחדר כושר באופן אינטנסיבי כי זה משחרר הורמונים אנטי דכאוניים... תאמיני לי שברגע שתתחילי להתאמן פעמיים - שלוש בשבוע בחדר כושר, תתחילי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמך פיזית ונפשית. תציבי לעצמך מטרות באימון ותעמדי בהן ותפתיעי את עצמך איזה כוח רצון יש לך. ואולי מן הדברים הקטנים האלה, הלכאורה לא חשובים, תבוא הרגשה יותר טובה שתלך ותתעצם... לגבי הריון נוסף אי אפשר לתת עצות, אני חושבת שהדבר הנכון ביותר לומר יהיה שכשתגיעי למצב בו תהיי מוכנה (כמה שאפשר כמובן) לכך שזה יכול להיגמר שוב בפיאסקו אבל זה לא ישבור אותך שוב ולא תראי בזה כשלון אישי - אז יהיה הזמן לחשוב על זה שוב. ביי בינתיים.