קראתי, והצטמררתי.
אבא של בעלי ניצל בזכות העובדה שהוא היה במנזר. הוא לא רצה לדבר על השואה אף פעם, לי זה כאב מאד כי אני עוסקת בנושא. ביום שהוא נפטר סיפר אחד המספידים שהוא היה ילד במנזר, ואימא שלו (שנפטרה בארץ בגיל 94), חיפשה אותו אחרי המלחמה, היא נסעה ברכבות וחיפשה אותו ולא מצאה אותו. יום אחד היא כבר הייתה מיואשת היא נסעה ברכבת, ומולה ישב כומר, הכומר שאל אותה למה היא עצובה, והיא סיפרה לו, הוא שאל מה שמו של בנה, היא ענתה לו, והוא אמר לה שהבן שלה נמצא במנזר שלו, וכך הם התאחדו. בשבעה סיפר מישהו שהכיר את חמי שהוא סיפר שבמנזר נתנו לילדים תמונות של קדושים, וכשחמי רצה להחליף את התמונות ולקבל אופניים, הם אמרו לו שרואים שהוא יהודי, שזה ראש של יהודי.