אז אני מבינה שלא הפסדתי הרבה...
לא ראיתי היום את הפרק (היו לי לימודים עד 20:00 בערב). לא נורא, לא כזה הפסד. מצד שני, אתם אומרים שבריטני נראתה היום טוב... טוב, נו... אבל מקריאתי בשרשור של היום, עלתה לי בראש תהיה שכבר הציקה לי הרבה זמן, ומה שתיארתם היום בשרשור רק חיזק אותה: איך ג'יל בכלל מסוגלת לחיות? הרי כ"כ הרבה אנשים שונאים אותה, ובקושי יש לה חברים או אנשים שאכפת להם ממנה. לדעתי, הסדרה מאוד לא מציאותית בקטע הזה. אני יודעת (בין היתר מאחד מתחומי לימודיי) שלאנשים יש צרכים חברתיים מסויימים, שהעדר הסיפוק שלהם עלול להקשות מאוד על התפקוד החברתי, האקדמי, התעסוקתי וכו'. זה צורך בסיסי שלנו כבני-אדם: להיות אהובים ע"י אנשים אחרים ושיהיו לנו חברים שיהיה להם אכפת מאיתנו. אדם צריך לפחות מספר מערכות יחסים המבוססות על קרבה ועל קשר אינטימי (להבדיל מקשר רומנטי!) כדי שיוכל לתפקד באופן נורמלי. והנה לכם אישה, שהיא עשירה, חריפה, אינטליגנטית ובעלת כח והשפעה רבים כמו ג'יל - ואין לה כמעט חבר אחד קרוב.אפילו העוזרת של משפחת אבוט לועגת לה שבנה יוצא מהבית כשהיא באה. אני מנסה לתאר לעצמי שג'יל נפצעת או משהו כזה ומתאשפזת בבי"ח (סצינה מאד פופולרית בצח"מ), וכמעט לא מצליחה להעלות בדעתי מי יבוא לבקר אותה בביה"ח תחת סיטואציה כזו. ג'ון? בילי? נו באמת, זה מתוך מחוייבות משפחתית מלאכותית ולא כנה. הרי בילי מעדיף את מאק על פני אימו (והוא הוכיח זאת בריש גלי כשהוא הצהיר שהוא יברח עם מאק), ואילו ג'ון... נו, האיש הזה בסדר עם כולם, כך שהוא לא ממש מהווה אינדיקציה... לפי רוב התיאוריות הפסיכולוגיות, ג'יל הייתה צריכה כבר מזמן להתמוטט מבחינת יכולת התפקוד שלה. אדם לא יכול לתפקד כ"כ טוב כמו ג'יל ולשמור על משרה כ"כ בכירה בחברה כ"כ יוקרתית כמו ז'בו - כשאין לו תמיכה חברתית מינימלית. אז נשאלת השאלה: איך ג'יל בכל-זאת מסוגלת לרכז את רוב האנרגיה שלה בעבודתה ואף להצליח בכך, כשהיא חיה בסביבה ביתית ששונאת אותה (קת'רין, אסתר) ועובדת בסביבת עבודה שגם כן לא הכי מסמפטת אותה (ג'ק, אשלי, ואין לה כל מערכת יחסים קרובה עם אדם אחר? זה רק מאושש את העמדה שהסדרה היא לא מציאותית בעליל. אגב, שחר, יש לי שאלה טכנית: אם אני מגיבה בדיעבד לשרשורים שנעשו לפני כמה ימים/ שבועות, האם מישהו יודע את זה מבלי לדפדף אחורה לעמודים הקודמים? ואני לא שואלת סתם, אני באמת עושה את זה...
