ללואיס קרול יש קטע ממש יפה על זה
הוא מתאר מירוץ שבמהלכו המשתתפים שכחו או זנחו את טעמו ומטרתו ולכן ההגיון שאחרי הפעולות שלהם משתנה,
לתחושתי,
ההיגיון הזה, שלכן נחשב אבסורדי ולא קוהרנטי לאדם הנורמטיבי, הוא חלק ממה שמתבטא גם הכי חושית אצל האוטיסט ודומיו כקוו שהוא גם ישר וגם מעוקל,
זה גם ההגיון שנוהג את התפתחות האנושות ובכלל,
אתה הולך לאופק וכחלק ממהלך האופק משתנה.
הנורמה, השאפתנית, האלימה, הלעומתית, היא כזאת גם בגלל שיחסה לקוו האופק, למטרה, לשורה התחתונה, הוא נוקשה ומקובע,
מה שקורה בדרך אליה נחשב כזניח ושולי יחסית לקוו הישר למטרה,
בגלל זה אוטיסטים נתפשים כמי שנטפלים לטפל ולשולי,
מאותה סיבה, מה שנתפש כמכיל ורך ורגשי לאדם הנורמטיבי מרגיש לאוטיסט כמניפולציה מגעילה, כצביעות, כי בסך הכל אין שם עומק אמיתי, רק צער על זה שאין מה לעשות מוכרחים לרצוח את כל מה שזז בדרך למטרה הנורא חשובה,
כסף, רכוש, מדינה, הכרה, שלמות הקבוצה,כבוד, בלא בלא בלא....
האדם הדיאלוגי, התקשורתי, האוטיסטי הולך ישר ועקום בו זמנית כי דרכו מתעקלת דרך דיאלוג מתמיד בין הדרך למטרה,
המטרה משתנה עם הדרך,
הדרך משתנה עם המטרה,
אז לסוף ולהתחלה אין משמעות רגשית כפי שיש לנ"ט (שזה גם ההסבר להורים שלא מבינים למה הילדים שלהם לא מתחברים לדרמות הליניאריות שכל כך מפעימות את הנ"ט),
ומכאן גם לפרידה ולפגישה אין משקל הנדמה כמוכרח אבל נתפש כהפרעה על ידי אוטיסט ( כל הסאגה האין סופית של הנ"ט סביב "למה אתה לא אומר שלום" והמבוכה האין סופית של האוטיסט מול כל מעמד שיש בו מרכיב צפוי של פרידה ופגישה)
אז המוטיבציה אינה המטרה, וגם לא הדרך, אלא הנסיון לדבר את הקשר המשתנה תמיד בין המטרה לדרך,
זו מוטיבציה שלא דוהרת למימוש עצמי על גוויות הפסאודו חברים וצביעות הקשרים הבין אישיים אלא כזאת שדווקא הכי מנסה להתברר דרך מה שנתפש כשולי וזניח למי שתופש את המהלך למרכז, את המהלך למעלה גבוה יותר, כעיקרי וחשוב ולא משנה מה יש בדרך כל עוד שומרים על כללי המשחק (כולם שונאים את כולם ועושים את הכל על מנת להסתיר את זה כל הזמן).
מכאן גם זוועות הנירמול, שכמו שאמא אחת שאלה לא מזמן, "אז מה, לא צריך למרכז את הילד למקובל ולמוסכם ?, לא צריך לחזור ולהראות לו איך להתקדם למרכז החברה ?"
לא,
לא לא לא.
בחברה שפויה, מוסרית ויצירתית, אין מרכז כמו בחברה נ"ט שבה יש שליט ומנהיג ומנהל או מורה או פסיכופאט אחר,
בחברה ראויה כל אדם הוא מרכז, כל דבר הוא מרכז, אלא שההגיון, הגאומטריה, המתמטיקה, המוזיקה, של חברה כזאת, של יחסי פרט-כלל, אישי-ציבורי, עדיין לא נחקר ולא נכתב מספיק, לפחות לא במידה שבה מישהו יעשה ולו מעט מאמץ להפסיק להרוג אוטיסטים כל הזמן.
