אנחנו מכירים כאן כבר כמה זמן...
אני יודע שאת אמא שמאוד משקיעה, והופכת עולמות בשביל הילדים שלך.
הצחלת לדאוג לילד לשילוב וסייעת גם כשאמרו לך שמאוחר ואין אפשרות.
התרוצצת איתו מטיפול לטיפול, שפכת ערמות של כסף, ואי אפשר להגיד שאת לא נותנת מעצמך 100, לא , לא 100 , 200 אחוז.
אבל בדבר אחד שנוגע לכל תחום בחיים לא התרשמתי שקרה כל שינוי לטובה.
וזה הייחס לאבחנה עצמה ומה זה אומר על הילד.
דווקא אצלך זה הכי חשוב שתנקי את המילים, ושתתחילי להחליף מילים "חריפות" במילים "טפלות" (משתמש ב"חריפות" ו"טפלות" , כי אני מנסה שלא להתייחס למילים כ"חיוביות" ו"שליליות")
אני מרגיש ויכול להיות שגם אחרים שמכירים אותך לאורך תקופה מרגישים, כי מהרגע שקיבלתם את הכותרת האבחנתית, העולם שלכם התהפך. התחיל אצלכם מירוץ לטפל ולרפא, במקום שהיה מקום לאפשר לילד פשוט להיות.
אחרי האבחנה, המילים שהשתמשת בהם הפכו להיות יותר טעונות משמעויות חולניות. אני זוכר ממך משפטים כמו "החמרה במצב". על סתם ילד לא הייתי אומר משפט כזה, רק על ילד שמשהו במצב שלו "דפוק". כל הדיבור עליו נצבע ב"אוטיזם" שלא לצורך.
לדוגמא, קראת איפה שהוא שאוטיסטים לא יגיעו ליותר מדי בחיים, ומייד השלכת את זה גם על העתיד של הילד, כמו סוג של גזירת גורל.
את מאוד נתפסת למילים, המילים טעונות, והם משבשות את היכולת שלך לראות את הילד בצורה נקייה.
לנקות לנקות לנקות...
להתחיל להשתמש בשפה כזו, שכל מי שיישמע אותה, לא יוכל לנחש שיש לילד איזו שהיא בעיה או אבחנה. שפה נקייה כאן, בבית בחדרי חדרים, בציבור, ובלב.
אני יודע שאני כותב לך באופן מאוד ביקורתי.
אבל זה באמת הרושם שאני מקבל, כשאני קורא את מה שאת כותבת.
המילים שאת משתמשת בהם, הם כמו סרטן, הן נבואות, הן הולכות ומגשימות את עצמן.
מילים "חריפות", ומחריפות (את המצב).
אני יודע שאת אמא שמאוד משקיעה, והופכת עולמות בשביל הילדים שלך.
הצחלת לדאוג לילד לשילוב וסייעת גם כשאמרו לך שמאוחר ואין אפשרות.
התרוצצת איתו מטיפול לטיפול, שפכת ערמות של כסף, ואי אפשר להגיד שאת לא נותנת מעצמך 100, לא , לא 100 , 200 אחוז.
אבל בדבר אחד שנוגע לכל תחום בחיים לא התרשמתי שקרה כל שינוי לטובה.
וזה הייחס לאבחנה עצמה ומה זה אומר על הילד.
דווקא אצלך זה הכי חשוב שתנקי את המילים, ושתתחילי להחליף מילים "חריפות" במילים "טפלות" (משתמש ב"חריפות" ו"טפלות" , כי אני מנסה שלא להתייחס למילים כ"חיוביות" ו"שליליות")
אני מרגיש ויכול להיות שגם אחרים שמכירים אותך לאורך תקופה מרגישים, כי מהרגע שקיבלתם את הכותרת האבחנתית, העולם שלכם התהפך. התחיל אצלכם מירוץ לטפל ולרפא, במקום שהיה מקום לאפשר לילד פשוט להיות.
אחרי האבחנה, המילים שהשתמשת בהם הפכו להיות יותר טעונות משמעויות חולניות. אני זוכר ממך משפטים כמו "החמרה במצב". על סתם ילד לא הייתי אומר משפט כזה, רק על ילד שמשהו במצב שלו "דפוק". כל הדיבור עליו נצבע ב"אוטיזם" שלא לצורך.
לדוגמא, קראת איפה שהוא שאוטיסטים לא יגיעו ליותר מדי בחיים, ומייד השלכת את זה גם על העתיד של הילד, כמו סוג של גזירת גורל.
את מאוד נתפסת למילים, המילים טעונות, והם משבשות את היכולת שלך לראות את הילד בצורה נקייה.
לנקות לנקות לנקות...
להתחיל להשתמש בשפה כזו, שכל מי שיישמע אותה, לא יוכל לנחש שיש לילד איזו שהיא בעיה או אבחנה. שפה נקייה כאן, בבית בחדרי חדרים, בציבור, ובלב.
אני יודע שאני כותב לך באופן מאוד ביקורתי.
אבל זה באמת הרושם שאני מקבל, כשאני קורא את מה שאת כותבת.
המילים שאת משתמשת בהם, הם כמו סרטן, הן נבואות, הן הולכות ומגשימות את עצמן.
מילים "חריפות", ומחריפות (את המצב).
