"היי את!"

[אורנית לנצח]

וואו,כל הכבוד!

טוב,העיקר שזה מאחורייך.אבל את מרגישה טוב יותר עכשיו כשהוצאת את זה?

 

[meytar]

לא חפרת, נהנתי לקרוא!

ואני גם ממש מבינה את הירידות האלה בין חברים, זה כיף (כמובן בתנאי שאתה עם אנשים שהם באותה רוח כמו שלך, ולא נפגעים מכל דבר>.>) למשל חברים שלי יורדים עלי שאני תמיד אומרת "וואי, נכון!", ועל זה שאני בוהה המון באנשים בלי לשים לב, ועל זה שיש לי רק ריאה אחת ושהיה לי סרטן וכל מיני שטויות כאלה

וגם אני יורדת עליהם וזה ממש כיף ומצחיק^^

 

[Digi Lista]

בתור מישהי שלא חשבה שיש לה מה לכתוב נראה ...

שתמר עקפה את כול ההודעות ביחד כבר בהודעה אחת

שלא תטעי-אני דווקא מעודדת מאז ומתמיד את המגמה להרגיש כאן נוח ולפרט בהרחבה כמו בבלוג... קראתי את מה שכולכם כתבתם וחשבתי מה אפשר לכתוב שיהיה חדש מהסיבה שחלק גדול מהמקרים שציינתם קרו גם לי(הילדה השקטה,המתבודדת,חוסר איפור,חבורה קטנה,יש פעמים שאני היפראקטיבית וחייבת להוציא אנרגיות וכו' ויש עוד הרבה דימיונות...)אבל הגעתי למסקנה שלמרות הכול יש לי בכול זאת קצת דברים להוסיף...האמת שהיו תקופות שכבר נעשיתי אדישה לצחוקים של אחרים כי בכול מקרה אני נשארת אני אז מה יעזור לי לקחת ללב כול הערה מקרית של אנשים שאם היה להם מעניין בחיים שלהם לא היו מתעסקים בחיים של אחרים(אני לא מדברת על עקיצות וצחוקים בין חברים,דווקא את זה אני מאוד אוהבת וסביר שאקח חלק פעיל בגלל שהערות עוקצניות הן חלק ממני,למרות שכמובן הכוונה היא לגמרי לא לפגוע,יש לי חברות שכול שיחה איתן היא קודם כול אוסף עקיצות הדדיות)?...אבל היו תקופות שהרגשתי בחדות יותר את הירידות,מחלקן הייתי נפגעת כי הן היו פשוט מרושעות וכאדם רגיש אני לוקחת ללב פחות או יותר הכול טוב ורע כאחד כמו למשל כששתי בנות שפעם היו חברות שלי ואחר כך כבר ממש לא נסעו איתי בהסעה ודיברו על היטלר באיזה הקשר והן התחילו לצחוק עם עצמן בעיקר שאני היטלר או אולי אישתו של היטלר,והכי הזוי שבכלל לא עשיתי להן שום דבר רע לא באותו היום ולא בכלל,אחר כך הן התנצלו אבל מעולם לא סלחתי וחברות הן כבר לא יהיו. בדרך כלל היו צוחקים עליי בגלל שהייתי הולכת ישר לאלה שעשו עליהם חרמים(והייתי באופן טבעי חוטפת בעצמי נוכח ההסתובבות איתם) או סתם חבר'ה שלא נחשבו מקובלים אלא יותר חננות ושום דבר שאמרו לי כדי לנסות לגרור אותי לא שינה את דעתי,מעבר לזה אני חושבת שילדים ובעיקר בני נוער(ובהמשך גם חלקם כמבוגרים,אני לא מאמינה בשינוי אישיותי ממרושע לאדם טוב,בסופו של דבר יש תכונות בסיסיות שנשארות ולא חשוב כמה ינסו להסתיר/לשנות אותן,יש שובבות וסתם התגרות ויש רשעות ומי שרשע לא באמת יהפוך עורו מבחינתי) נוטים להיות מרושעים מאוד ובכוח למצוא במי לפגוע כדי להרגיש עליונים-זה לא משנה אם לבשתי שרוואלים או באתי עם שתי צמות או כתבתי במהלך ההפסקות במקום לצאת החוצה ועוד כשרוצים לצחוק על מישהו זה לגמרי לא משנה על מה ואם יש קשר למציאות ואולי אפילו הצוחקים עושים את זה כי הם בעצמם כאלה וקשה להם עם עצמם,באיזשהו שלב פשוט התנתקתי מרוב בני השכבה,היו לי את העיסוקים שלי,החוויות שלי והשאיפות שלי ולא נתתי לרוב האנשים פתח להיכנס לתוכי(בגדול ועם כמה שזה ישמע סנובי-הם לא ראויים),היו במשך שנים שיעורי חברה שהייתי תמיד אומרת בהם את המנטרה הקבועה "יש לי מה להגיד אבל אני לא רוצה להגיד כלום" וזו למעשה התשובה הכנה והמייצגת ביותר שיכולתי למצוא-אין לי חשק לשתף מי שבמילא לא איכפת לו ממני ולא בגלל הפחד שיצחקו כאמור בשלב כולשהו כבר הופכים לאדישים ואצלי זה קרה בשלב מוקדם(ביסודי למעשה...) ותמיד ניסו לחלץ ממני דברים בגלל שהמורים טענו שרואים לי בעיניים שיש לי מה להגיד(וזה נכון,בדרך כלל יש לי מה להגיד),אבל האמת שבתיכון הייתי המון חולה ורוב הזמן בכלל הייתי בבית וחוויתי את התיכון דיי מהצד,זכורה לי מורה אחת שמאוד מאוד פגעה בי בהערה שאולי לדעתה הייתה מצחיקה אבל לדעתי ממש לא... בכיתה י"ב המצב השתנה,אחרי שהייתי כותבת שנים בכול מיני מקומות הגעתי לטלוויזיה בעקבות אחת הכתיבות ופתאום הפכתי להיות אחת מהיותר פופולאריות מבחינת כישרונות גלויים ברמה של "תביאי לי חתימה שלך"-זה שלב שלקח לי זמן להבין אם צוחקים עליי או רציניים איתי וכשהבנתי שרציניים נראה לי שלקחתי את זה באופן הכי מבודח שאפשר כי כאילו מה נסגר איתכם? ולא,זה לגמרי לא השפיע עליי בגלל שלמדתי לאורך השנים שחברים הם אלה שאיתי בכול הדרך גם כשקשה ולא מצטרפים פתאום כשההצלחה נהפכת לעובדה ולכן המשכתי להתרכז בעבודה(קיבלתי סוף סוף את עריכת העיתון בית ספר אחרי שבעבר הושפלתי ושנתיים התרחקתי מהעיתון וכשקיבלתי את המינוי הייתי צריכה לגייס הרבה מעצמי כדי לוותר על הכבוד הפגוע מהעבר ולהתמקד במה שידעתי שאני יכולה לעשות הכי טוב מבחינתי),בכול אופן עדיין לא הייתי משתפת מי יודע מה אחרים(הם לא חברים שלי) ואני מניחה שאם רוצים סיבות לצחוק על משהו תמיד ימצאו,אישית אני לא מסכימה עם חיננית-רוב הזמן כשצחקו עליי בכלל לא הייתי צוחקת על עצמי מאותם דברים ולא נהניתי מהצחוקים,יש הבדל בין לצחוק על עצמי ותאמינו לי שיש על מה וכשצריך אני נוטה אפילו להיות זאת שתצחק על עצמה הכי בקיצוניות ובין להעליב מישהו בהערות לא בהכרח מצחיקות,אני לא חושבת שהזמנתי מישהו שיצחק עליי וזה שבשלב מסויים החלטתי לא להגיב אפילו כשהיה לי אינספור מה לענות לא נבע מתוך הזמנה להמשיך לצחוק עליי אלא באמת נוכח המציאות והיא מבחינתי הידיעה הפנימית של האמת שלי ושל מה שאני שווה ואת מה שיש לי להוכיח ולהראות לעולם אני אראה באמצעות עבודה קשה(ובנוגע לעבודה מלבד להודות שאני וורקוהולית חולנית שמבחינתה לעבוד 24/7 זה לגיטימי אני לא נוטה לצחוק על עצמי ולוקחת את העבודה מאוד ברצינות,עם כמה שהרבה מאלה שעבדו/עובדים איתי נהנים מהאנרגיות ומהשטויות שלי עדיין עבודה היא נושא רציני מאוד עבורי) ולא בהשתקת אנשים שבכול מקרה יצחקו...לצחוק על עצמנו זה נחמד ובכול מקרה זאת שתצחק על עצמה ראשונה ובכמויות זו אני ולהזמין אנשים לצחוק עלינו בקטע חברי זה גם נחמד,ברגע שהצחוק כבר ממש לא מצחיק את אחד הצדדים הוא לגמרי לא צחוק. מיתר הזכירה את הקטע של המבטים,מניסיון העבר כשאני מחליטה לנעוץ במישהו מבט כועס הוא יצחק רק לכמה שניות וכשהמבט לא ירפה הוא יתחיל להתעצבן ואז להעיר לפעמים הערות שלא תמיד קשורות למצב ובטח שלא מצחיקות-סתם אמירה כי אין משהו מוצלח יותר,טוענים שזו תכונה עקרבית אופיינית,אני יודעת שעוד לא מצאתי אנשים שמנצחים אותי בקרב מבטים-הם ישפילו את המבט קודם ולא יעזור,המשפחה שלי וכמה חברות ותיקות טוענות שאני יכולה שעה שלמה לנעוץ מבט במישהו מבלי לעזוב ושבאיזשהו שלב אנשים פשוט מובכים... גלשתי לכול מיני נושאים במקום להתמקד...האמת שמראש חיכיתי לראות לאן השרשור יתפתח והינה יש כאלה שהבינו את זה בתור מה שצחקו עליהם,אחרים בתור מה שהיה אפשר לצחוק עליהם או שהם צחקו עם אנשים על עצמם ועל חברים ואחרים בכלל גלשו(כמוני) למיטב סיפורי החיים... אחלה שרשור

 

[אורנית לנצח]

אני מזדהה עם הרבה!באמת אחלה שרשור.

 

[remundo]

גם מסכימה עם כל מה שכתבת

 

[star_female]

הממ....

לא נראה לי שממש צחקו עלי בבית ספר. יכול להיות שכן ולא ידעתי (זה לא כזה לא הגיוני, אני נוטה להתעלם מדברים כאלה אלא אם כן אומרים לי אותם בפרצוף, אם צוחקים עלי מאחורי הגב אני כנראה לא אדע את זה). בעיקרון תמיד היו לי כמה חברות טובות בבי"ס (לא המון, אבל לפחות 2-3) ואיתן הייתי רוב הזמן, והן היו ילדות טובות (כמוני) אז הן לא צחקו עלי. אני זוכרת שביסודי היתה לי חברה שצחקה עלי שאני גבוהה אבל זה לא היה הדבר היחיד שעיצבן אותי בה... יכול להיות שאמרו שאני חרשנית (למרות שזה ממה לא נכון ם.ם; אף פעם לא למדתי יותר מיומיים למבחן בבי"ס, והיו מקצועות שלא הכנתי בהם שיעורים... הציונים שלי היו טובים כי הקשבתי בשיעורים ויש לי קליטה טובה). לגבי המוזיקה היפנית, לא היו כל כך הרבה אנשים שידעו מה אני שומעת בדיסקמן בהפסקות ובפעמים ששאלו אותי הדגמתי להם ולא היה להם על מה לרדת אחרי זה (בכל זאת, גאקט). אפילו היו 2-3 שאהבו את מה שהם שמעו (למרות שהם לא המשיכו עם זה לבד עד כמה שידוע לי). לגבי ציורים, כל הזמן ציירתי על השולחנות (עם עיפרון) אבל אף פעם לא ירדו עלי בגלל זה. התגובות היו טובות בדרך כלל. בקורס תכנות אני חושבת שצחקו עלי (מאחורי הגב) על איך שנראיתי (המכנסיים של המדים היו קצרים מדי ותמיד ראו לי את הגרביים), אבל זה לא ממש מפריע לי. זה לא שיכלתי לעשות משהו בקשר לזה >.> היום הבעייה העיקרית זה מוזיקה. זה לא שצוחקים עלי אבל זה הוביל להרבה ויכוחים עם מי שישב לידי כל פעם (הראשון עבר חדר והשני עבר לצד הרחוק של החדר והוא שומע שם את המוזיקה שלו, בעוד שאני נשארתי במקום שלי ומי שיושב לידי היום חירש, אז די ניצחתי XD).

 

[אורנית לנצח]

חח גם עליי ירדו שאני חרשנית,למרות שזה לא נכון

 

[chi12]

אולי גם עלי יורדים שאני חרשנית

אבל אני באמת האחרונה לזכור דברים כאלה... ביסודי שיחקתי עם עצמי, ואין לי כמעט זכרונות. בעיקרון אני בד"כ סגורה בתוך עצמי ולאנשים אחרים אין הרבה גישה אלי, זה השתפר קצת במהלך השנים, כרגע יש לי את החבורה של הבנות שאני איתה וזהו נדמה לי שאני עדין בתוך עצמי למרות שאני גם עם אנשים אחרים, ומקישבה להם (משתדלת). בסך הכל האנשים שאני מסתובבת איתם הם נחמדים, אני מניחה שאנשים צוחקים עלי ויצחקו עלי, אבל אני לא מוצאת שום סיבה למה לזכור את זה. אני בעיקר מרגישה מאד רחוקה מאנשים שמסביבי שמאד קשה להם להגיע אלי, וכנראה שזה נכון כי השנה המורה שלנו אמרה לנו לכתוב מה אנחנו חושבים שאנשים אחרים לא רואים על עצמם והם לא טובים בו, החברות בכיתה לא אמרו לי שאני רחוקה הן אמורה את זה עם יותק טקט כמו משהו שיהיה נחמד אם תחספי את עצמך יותר. ביום שישי מישהי חיכתה את הקול שלי שהיה צרוד כזה, בטח עוד שלוש ימים אני אשכח את זה, זה פשוט היה קטע מוזר. איזה כיף לך, תמר שאת כל כך מושפעת מהאנימה ומשחקת בזה עם החברות שלך, ושוב אני מרגישה קשה להשגה.

 

[אורנית לנצח]

כן,גם אני מרגישה ככה לפעמים.