אז קודם כל מזל טוב
עקבתי אחריך גם קודם. שמחה מאוד בשבילכם על הבת. גם לי יש בכורה. דבר שני - ומאוד מאוד מאוד חשוב - לדעתי הכי טוב לצמצם את המגע איתם למינימום, לפחות עד שתתרגלו שלושתיכם לסדר היום החדש (וזה כל כך לא קל וכייף כמו שכולן אומרות. זה לא לישון, זה להתרגל להיות מחלבה, זה להתעורר לפעמים באמצע הלילה ולגלות שישנת בישיבה, מחזיקה את הכרית/השמיכה אל הציצי ומשמיעה קולות מרגיעים...<כן, זה קרה לי, מה אתן צוחקות?>) עכשיו הזמן שלכם, ללמוד להיות משפחה גרעינית (במובן הראשוני, לא במובן האטומי). ללמוד להכיר את עצמך כאמא, את בעלך כאבא, את הילדה כילדה. שימי את ההורים בצד, תקטיני למינימום את המגע איתם, ואל תתני להם לשחק איתך משחקי כח. אני מבינה את הקטע שאת מתארת. בניסיון הזירוז הראשון שלי אמא שלי היתה שם, ומדי פעם היא נכנסה ואיפשרה לבעלי לצאת להתרענן קצת. את הנסיון השני עשו בשמחת תורה, והיות ואנחנו דתיים ההורים שלי לא יכלו להיות. אבל אמא של בעלי הזמינה את עצמה לביתנו לאותה שבת (כי הרי בדיוק כשאשתו בבית חולים בעלי צריך להכין ארוחות חג בשביל אמא שלו, נכון? אפילו בקבוק שתיה היא לא הביאה איתה...) והתעקשה להתקרצץ גם כשבעלי בא לבקר בבית החולים והחליטו לנסות זירוז נוסף, והיא ישבה והתעלקה עלינו כל היום וזה ממש הציק לי... הייתי צריכה אותה כמו קוץ ב... בסוף ילדתי רק בזירוז הרביעי, ובעלי לא רצה להעיר את אמא שלו אז הוא לא הודיע לה עד הבוקר. ההורים שלי, מיותר לציין, היו מחוץ לחדר עד שהילדה הואילה לצאת, וראו אותה עוד באותו ערב. בלידה השניה כבר לא ממש היה אכפת לי מי בחוץ. ההורים שלי היו בבית עם הבת שלי, ורק כאב לי מאוד הלב על גיסתי שהגיעה כדי לתמוך בי, כשהיא עצמה בחודש השני או השלישי להריונה הראשון, והיות ולא רצו לתת לי משככי כאבים... היא יצאה מחדר ההמתנה מזועזעת קשות...