הי שוב
מתיחסת לדבריך אלה ולדבריך בהמשך השרשור:
ראשית, שום דבר בך לא דפוק! יש לי את הפרספקטיבה של הזמן והגיל(הרבה שנים אני מסתובבת על הכדור הזה...) ומהפרספקטיבה הזאת, אני יכולה לומר לך שלכולנו, כולל כולם, גם לאנשים שילדותם היתה מאושרת, יש שריטות. רובן אינן נראות לעין אבל הן קיימות.
אני מצרפת קטע אהוב עלי מתוך סדרה בשם "פלפלים צהובים" בקטע המדובר (דקה 35.30 עד 38.30) איילת, אמא לילד אוטיסט, מוכיחה על גבי לוח למשפחה שלה ש "כולם מוכי גורל"
http://www.mako.co.il/mako-vod-kesh...341006.htm?sCh=bc0cc52fa7663410&pId=957463908
לגבי הטיפול: אני מצטרפת לדבריה של לאורה: בטיפול טוב אתה זוכה לאכפתיות רבה, קבלה והכלה ואם יש לך מזל גם לחמימות ומעורבות רבה. סביר להניח שהפסיכולוגית לא תחבק אותך כמו אמא, אבל בתוך הקשר החם והבטוח תוכל להעלות גם דברים מביכים מאד ולהרגיש שיש הד לדבריך ולרגשותיך. יש לזה אפקט טיפולי עצום. הטיפול לא ימלא את הבור, כי כמו שלאורה כתבה, יש דברים שיש חלון הזדמנויות לחוות אותם. אבל הוא כן יכול ללמד אותך לחיות לצידו של הבור הזה ולא לתת לו לקבוע איך יתנהלו החיים שלך. כרגע הדמיונות ממלאים אותך על חשבון קשרים אפורים יותר אך אמיתיים, גם אם תצליח להעלים אותם הכמיהה לדמות הורית עשויה לזלוג לקשרים אחרים, שיוויוניים, כמו קשרי חברות וקשרים רומנטיים. יש לזה פוטנציאל הרסני, במיוחד אם בת הזוג מגיעה עם שריטות משל עצמה, ואני מדברת לגמרי מניסיון עכשיו
מכיוון שיש לך קצת כסף וזמן (כי אחר כך צבא, אוניברסיטה, עבודה במשרה מלאה וחיים עצמאיים) אני חושבת שיהיה מאד נכון לנצל את חלון ההזדמנויות הקטן הזה, לפני שתהיינה לך מחויבויות "של גדולים" ולטפל בעצמך, לא כי אתה דפוק, אתה לא, כבר סיכמנו
פשוט כדי להקל עליך בהמשך ולאפשר לך ליצור קשרים בטוחים וקרובים.
לגבי הבושה - אכן, מבייש לאדם עם תודעה בוגרת לחוות צרכים כל כך ראשוניים. אני לא סיפרתי על כך לאיש, רק בפורומים ולפסיכולוגית שלי, וגם זה רק אחרי שנוצר קשר בטוח ביננו. גם אתה לא אמור לספר על כך לאף אדם שאינך מרגיש בנוח איתו. בפגישה הראשונה תספר על עצמך ועל הרקע שלך, ולאט לאט יבשילו התנאים לפתוח גם נושאים מביכים. לשאר האנשים (אמא, רופא וכו') אתה יכול לומר שאתה פשוט מרגיש צורך לדבר עם מישהו. זה הכל. לכל המתבגרים יש קשיים, אני בטוחה שאתה לא הנער הנורמטיבי הראשון שמבקש הפניה לטיפול.
עכשיו קצת פרטים טכניים:
פסיכולוג פרטי גובה סביב 400 ש"ח לפגישה. לרוב מדובר על פגישה אחת לשבוע.
יש פסיכולוגים שעובדים עם הקופה, דרך הביטוח המשלים. במסלול כזה אתה משלם סכום נמוך יותר, סביב 150 לפגישה והקופה משלמת למטפל את השאר. אתה יכול להתקשר למוקד הטלפוני של הקופה ולבקש רשימה של מטפלים העובדים עמה. יתכן ויהיה צורך בהפניה מרופא המשפחה.
אופציה נוספת היא לפנות לתחנה הפסיכולוגית העירונית שלכם. לרוב עובדים שם הרבה מאד מטפלים. הטיפול שם זול יותר, סביב 250 ש"ח ולרוב אפשר לקבל גם החזר חלקי מהקופה. - אתה יכול לשלוח אליהם מייל ולברר.
כיום, טיפול חינמי בתחנה לבריאות הנפש או בקופה פתוח רק לכאלה עם אבחנה פסיכיאטרית מוכרת, נניח דיכאון או הפרעת חרדה. מבאס, אבל זה המצב.
זהו, בעקרון. אני ממש ממליצה לך לעשות את זה, למרות החסמים של הבושה, התנגדות האם והכסף. זה גם יעזור לך לפתח נפרדות בריאה מאמא כי כאן אתה עושה הבחנה בינה לבינך. יש את הצרכים שלך, והם צריכים לקבל מענה, לפני הסיוע לאם, עם כל הכבוד והאהבה אליה, כי ככה זה עובד בחיים...
(דרך אגב, ייתכן ותצטרך אישור שלה לטיפול, אבל אסור למטפל לשתף אותה בתכנים ללא הסכמתך).
