היי יש לי שאלה

[Aisha]

היי יש לי שאלה

(אני אישית גם לומדת תחום טיפולי אבל לא עוסית) עכשיו לשאלה. יש לי חברה עם עבר פסיכיאטרי (היום היא בסדר גמור) שמסיימת לימודי עבודה סוציאלית. השאלה שלי היא האם לקבלה ללימודים אין איזה תנאי כמו בלימודים לתואר שני לפסיכולוגיה קלינית שלא מקבלי אנשים עם עבר או אישפוז פסיכיאטרי? אולי השאלה קצת אכזרית אבל האם זה לא קצת (איך לאמר?) לקחת סיכו? הרי העבודה בתחום הזה היא עבודה לא קלה שעלולה לעורר כל מיני דברים אצל המטפל. מה דעתכם?

 

[טל קר]

מה שחשוב זה שהיום היא בסדר גמור

למיטב זכרוני לא נשאלתי בשום מקום בנוגע למצבי הבריאותי/הנפשי. מהתרשמותי עד כה מהסוכנויות בהן הייתי (מעטות יש לומר) מקצוע העו"ס הרבה יותר מפוקח, כלומר יש מדריכות, כותבים דו"חות, לא מסתובבים בחלל הריק ועושים כאוות נפשך מבלי שום דין וחשבון. אם כבר דברים יכולים להתעורר אצל המטפל, עדיף לדעתי שהם יתעוררו אצל מי שמודע לחשיבות נושא צרכנות בריאות הנפש, יודע להרגיש מתי דברים מתערערים אצלו ושלא מפחד מטיפול עבור עצמו, מאשר מי שחושב שפסיכיאטר זה סוף העולם שמאלה וימנע ללכת בעצמו לטיפול בכל מחיר. נ.ב. את בטוחה שלפסיכולוגיה קלינית לא מקבלים אנשים עם עבר פסיכיאטרי? זה לא תלוי בסוג העבר הפסיכיאטרי? זה נראה לי תמוה שכל מי שסבל נניח מהפרעת חרדה בתור נער או אפיזודה של דכאון בצבא לא יוכל להיות פסיכולוג לכשיגדל.

 

[Aisha]

היום היא מתפקדת

אבל ידוע שמחלות פסיכיאטריות לא "נעלמות" . תמיד יש סיכון שהתרופות לא יעבדו יותר או שיהיה איזה טריגר שיעורר שוב את המחלה. למיטב ידיעתי אנשים עם עבר או אישפוז פסיכיאטרי לא מתקבלים ללימודים תואר שני בפסיכו' קלינית. ואני לא מדברת על הפרעות "קלות" יחסית אלה יותר על מחלות כמו מניה דפרסיה, הפרעות אכילה, סכיסופרניה. אם הם מקבלית טיפול תרופתי הם מתפקדים כרגיל אבל יכול להיות תקופה שהתרופות כבר לא פועלות וצריך לשנות מינון או שיש טריגר אחר שמעורר שוב את המחלה. לכן לדעתי זה קצת Risky

 

[טל קר]

הפרעת אכילה שונה ממאניה דפרסיה

או סכיזופרניה. אני באמת לא יודעת מה המדיניות בנוגע למאניה דפרסיה או לסכיזופרניה, ואני גם לא יודעת מספיק על המחלות, אבל אני מתנגדת לפסילה על סמך הפרעות עבר שחלפו כגון אפיזודה של דכאון/הפרעות חרדה/הפרעות אכילה וכד'

 

[Aisha]

אני חושבת שלמי שיש עבר

פסיכיאטרי התחום הטיפולי הוא קצת Risky גם למטפל וגם למטופל

 

[swguy]

ממ...

קודם כל אני חושב שלטובת המטופל והמטפל צריך בשיח בין אנשי מקצוע וההדרכה לעודד פתיחות וקבלה למטפלים שחווים קשיים נפשיים באיזשהו שלב בחייהם (שזה לפי הסטטיסטיקות המון מתוכם) - שיח שמתפתח רק באקלים שלא רואה בכך אות קין שראוי שיוציא אדם מקהל המטפלים (והרי אדם שהתמודד, מכיר את הקושי והכאב, והתגבר - היש טוב ממנו להבין אדם אחר במצוקה?)... אני חוויתי את זה כמובן ועוד אחווה - בראיונות עובדה: למה לא שירתתי וכו' ומה זה אומר מבחינה נפשית (כמובן מעמדה שיפוטית וכזו שא-פריורית מזהה שירות צבאי מלא עם בריאות נפשית)... לפני העבודה הנוכחית שלי נתבקשתי לקבל אישור כשירות סטנדרטי מרופא משפחה - ושם היה רשום שלקחתי פרוזאק במינון המינימלי ביותר חצי שנה, לפני שנתיים...פרוזאק! התרופה שאיזה חמישית מהאנושות המערבית התנסו בה או מכירים רוב משפחה מדרגה ראשונה שהתנסה (בפירוש לא תרופה לאנשים "מעורערים")... הרופאה חקרה אותי כאילו לא יכול להיות שמי שבא לטפל באחרים יצתרך עזרה מאחרים (וכל התפיסה שמגיעים לטיפול, שלא לדבר על סיוע תרופתי, רק אם מגיעים לשפל המדרגה, חלילה לא כטיפטל מונע או סתם בשביל לשפר את איכות החיים כי אפשר)...

 

[Aisha]

לא יודעת

אבל איך זה למשל שבפסיכולוגיה קלינית כן עושים את ההבחנה הזו?

 

[עוסג]

לא מסכימה!

אין שום סיבה שאדם שאינו סובל מהפרעות תפיסה, שיפוט, בוחן מציאות לא יוכל לעסוק בעבודה טיפולית. אם החברה שלך מאמינה בעצמה וביכולותיה, היא יכולה להשתמש בנסיון חייה כמנוף בעבודתה, וגם להכניס הרבה תקווה לטיפול. לעניין הסיכון - תמיד קיים סיכון, רק שעדיף להסתכן תוך כדי מאבק לסיכוי מאשר תוך כדי ויתור. כחברה, את יכולה לעזור לה על ידי כך שתאמיני בסיכוי ותראי את יכולותיה ויתרונותיה בימים הטובים וגם בימים הקשים - אם יהיו כאלה.

 

[Aisha]

לדעתי זה בעייתי

אדם שמטפל בנפש (בין אם הוא עו'ס , פסיכו' קליני או כל תראפיסט אחר) חייב להיות בריא בנפשו. העבודה הזאות מספיק קשה גם ככה זאת דעתי

 

[swguy]

בריאות נפשית זה דבר דינאמי...

לכ-25% מהאנושות היה שלב בחיים שענו להגדרה של הפרעה קלינית לפי המאבחן הפסיכיאטרי... אם מרחיבים את היריעה לתחושות "גבוליות" יותר של חשש וחרדה, דכדוך וכו' - בטח נגיע למחצית מהאנושות אם לא יותר. בריאות הנפש הנה דבר חמקמק יחסית וקשה לשיפוט, בשונה מבריאות פיסית. מספר רב של מחקרים ממספר כיוונים מדגימים היטב עד כמה הנושא "נזיל". אדם שחש במצוקה ופנה לטיפול הוא כאמור הרבה יותר "בריא" ממישהו שמכחיש מצוקה וממאן לפנות לעזרה (מה גם שמי שפונה לעזרה יש עליו מעקב לפחות)... אני חושב שבמקום לגבר על "בריאות נפשית" צריך לדבר על "חוסן נפשי" - עד כמה האדם כשיר לעבוד יום יום מול מצבים אנושיים כואבים, קשים לעיכול, מורכבים ורווי-קונפליקטים ודילמות... ואת זה השטח מברר יופי- זהו לא מקצוע מתגמל. מי שחש שחוק וחסר יכולת להתמודד לדעתי בדר"כ יפרוש, או יופרש...

 

[טל קר]

../images/Emo45.gif

 

[עוסג]

מימוש ותקווה

אדם הסובל ממניה דיפרסיה והוא מטופל ומאוזן תרופתית יכול לעסוק בכל עיסוק. הרבה מהאנשים האלה הם אינטליגנטיים מאוד ובעלי יכולות מגוונות. לראייה, יש פסיכיאטרים ורופאים מצליחים הסובלים ממניה דיפרסיה וגם פורסם ספר (לא קראתי אך שמעתי עליו רבות) של פסיכיאטרית מוכרת, המספרת על מחלתה. אנשים המכירים את מחלתם, מודעים לקורה איתם ומטופלים,יודעים לזהות מתי מתקרב התקף (שהוא בדרך כלל מרוכך יותר), לעצור ולטפל בעצמם. משפחה תומכת יכולה גם היא לסייע. לגבי היכולת להתמודד עם המקצוע - מי קובע מי יכול להתמודד ומי לא? אישית, אני חושבת שהיכולת של אנשים הסובלים מבעייה נפשית לסייע לאחרים היא דבר נפלא ויש בו להעניק המון תקווה למטופלים. (הרבה יותר מטרידים אותי אנשים הסובלים מהפרעות אישיות קשות העוסקים בטיפול).

 

[אבי חברוני]

השאלה על מי מנסים לשמור

על המטפל או על המטופלים שלו? אם מנסים להגן על המטפל, צריך לזכור שגם "בריאים" בנפשם עלולים לעבור טלטלות במקצוע שבו הם נוגעים בנבכי הנפש. אני מכיר מישהי שהחליטה לעזוב את התחום הטיפולי ולהתרכז בתחום החינוכי, כי באותה תקופה בחייה היא הרגישה שאינה יכולה עוד לטפל באחרים. הטלטלה אצלה התבטאה בין השאר בבלבול ובחרדות והיא החליטה שאינה רוצה טלטלות נוספות. קשה לנחש איך יתבטאו טלטלות כאלה אצל מי שמוגדר כסובל ממחלת נפש. עם זאת האחריות צריכה להיות של המטפל עצמו. הרי לא מדובר כאן במקרה ברור של אדם שאינו מסוגל לסייע לעצמו ונזקק לעזרה לצורך קיומו, ויש צורך לקחת אחריות עליו. אם רוצים להגן על המטופלים, זה מורכב יותר. אותה פסיכיאטרית - ד"ר פטרישיה דיגן - אכן התגברה על האפיזודות של המחלה ומסוגלת לתפקד כפסיכולוגית קלינית. יש לה לעיתים תקופות שבהן היא מרגישה כי ההתקף מתקרב, והיא דואגת לטפל בכך. השאלה אם יש להרשות לנפגעי נפש לטפל באחרים אינה שונה מהשאלה אם יש להרשות זאת לכל אדם אחר שמעוניין לטפל. פגשתי כאלה שהתקבלו ללימודי פסיכולוגיה קלינית והם נחשבים למטפלים גרועים. נכון שהטיפול הגרוע שלהם אינו מתאפיין בהתקפים פסיכוטיים במהלך הטיפול, אבל הם אינם מועילים, גם אם לא מזיקים. פגשתי כאלה שיצאו נעלבים מפגישות. יתכן שיהיו כאלה שיצאו מבוהלים מההתפרקות של המטפל שלהם. זה נשמע חמור יותר, אבל קשה להעריך עד כמה באמת. אני חושש שהבעיה החמורה ביותר היא שנסיון למנוע ממי שסבל ממחלת נפש לטפל עלול להתרחב מדי. זה עלול להיות תקדים להוצאה מהמעגל של מקרים נוספים כמו מי שסבל מאפיזודות של דיכאון, ממשברים של גיל ההתבגרות, וכו'. נראה לי לא רצוי.

 

[עוסג]

מסכימה אתך

איזה ניסוח מעולה! הוצאת לי את המלים מהפה

 

[Aisha]

לדעתי

צריך קודם כל לשמור על המטופל. נניח שיש לנו מטפל שהוא לדוגמה מאני דיפרסיבי על תרופות. ידוע שבדרך כלל יש תקופות שהתרופות כבר לא פועלות ואז צריך לשנות או להגדיל מינון של התרופה. נניח שלוקח זמן לתרופות להשפיע ול"חולה" המטפל להגיע לאיזון שוב. כאשר הוא לא באיזון הוא איננו יכול לטפל . מה עושים עם המטופלים שכבר יש לו? איך אפשר להשאיר אותם תלויים באוויר אחרי שעברו תהליך מסויים עם אותו מטפל וכבר יש להם מספיק ביטחון בו? מטפל בנפש זה לא כמו רופא שיכול להעביר פציינטים שלו לרופא אחר כאשר הוא יוצא לחופשת מחלה. כאן זה קצת יותר מורכב (לדעתי)

 

[Aisha]

ומה עושים עם המטופלים

בזמן שהמטפל מטפל בעצמו?

 

[עוסג]

מה עושים עם המטופלים

בדיוק מה שעושים עם המטופלים כאשר המטפל חולה\יוצא לחופש\עוזב.

 

[עוסג]

ועוד משהו

מה שעושים כשמטפלת יוצאת לחופשת לידה... ואנחנו כל כך מתקוממים נגד שאלות של מראיינים לגבי תוכניות של נשים ללדת.

 

[swguy]

נ.ב. בפסיכולוגיה קלינית...

מחברים ומכרים שניסו להתקבל למגמה הקלינית במאסטר בפסיכולוגיה קיבלתי את הרושם שהם לא סתם מאוד-מאוד-מאוד סלקטיביים, הם גם די סנובים ונראים משוכנעים שרק איזה אדם-על, יחיד סגולה, יכול לעסוק בטיפול... הם עושים הרבה מאוד הבחנות על סמך היצע וביקוש לתוכנית שלהם וגם הרבה מאוד שמרנות ערכית. (בפראפרזה על האחים מרקס - אני לא רוצה להיות חבר במועדון שנראה שעושה לי טובה שבכלל שוקל לקבל אותי)...

 

[אמילי11]

חוק העוס"ים

בתור סטודנטית למדתי השנה את חוק העוס"ים, בחוק נקבע שכדי לעסוק בע"ס האדם צריך להיות רשום בפנקס העוס"ים. יש וועדה שמאשרת את הנושא, אני יודעת שלוקחים בחשבון עבר פלילי ומחלות פיזיות ונפשיות. לפי מה שזכור לי - אדם בעל עבר פלילי לא יוכל לעסוק במקצוע ואילו מחלות פיזיות ונפשיות נשקלות לפי חומרתן:אפשר להגביל עו"ס מלעבוד במקומות מסויימים או עם אוכ' מסויימות לפי אופי המחלה וחומרתה ואפשר גם לפסול את העבודה במקצוע לחלוטין. לכן, אדם יכול ללמוד שלוש שנים ולקבל תואר, אך לא זה התנאי לקבלת היתר עבודה כעו"ס. נ.ב המידע שאוב מזכרוני ולכן ייתכן שאיני מדייקת בפרטים, אך באופן כללי זוהי רוח הדברים.