היי לכם, גם אני נכנסתי כי הסתקרנתי
ודגדג לי (לקוח ממישהי אחרת שהשתמשה בביטוי הזה) לאמר את דעתי. אז אני חושבת שזה לחלוטין לגיטימי לא לרצות ילדים. על פניו להפוך להורה זה שיגעון - ההריון הוא תקופה מאד קשה פיזית לנשים רבות (לי אישית היו בחילות והקאות עד חודש 7 ובכלל הייתי מותשת בהתחלה) הלידה משאירה נשים רבות מצולקות פיזית (ושלא יקפצו אלה שזה לא קרה להם כי אני אישית מכירה) הלילות בהתחלה עשויים להיות קשים (הבן שלי בן 1.5 כבר ועדיין מתעורר 2-3 בלילה בבכי) יש עוד הרבה קשיים - אין צורך לפרט. קשה לשמור על הקריירה כשאת צריכה לצאת הביתה כל יום ב 17 (במקרה שלי). ואין יותר זמן לעצמי (למרות שיש כאלו שאולי כן מוצאים - אני לא.) יש הרבה דברים שאתה לא מוצא זמן לעשות - לי יש רשימה לעוד כמה שנים. הזוגיות משתנה (לפעמים דווקא לטובה אבל לא תמיד) ואחרי כל הקשיים הם עלולים לגדול לא לשביעות רצוני... אמנם אני משוגעת על הבן שלי ולרגע לא מתחרטת (אפילו עובדים על השני) אבל בהחלט חושבת שיש מקום לאלו שמרגישים אחרת לגבי זה. ממש לא מפריע לי ש X מחליט שונה ממני (סובלנות חברתית...) רק עוד משהו מניסיוני - למעשה לא ממש רציתי ילדים ומאד לא רציתי שישתנו לי החיים הנחמדים שלי - בלי כל האחריות הזו. מאד חששתי שאולי אני לא יאהב אותו (אני ממש לא אוהבת ילדים בכללי) - אז מה שקרה זה שברגע שהוא יצא פשוט התאהבתי, הקקי שלו לא מגעיל אותי ובלילות כשהוא בוכה אני לא כועסת אלא מנצלת תהזדמנות להסתכל על הפנים המתוקות שלו (בד"כ...) וכ"ו. ואגב, אני עדיין לא אוהבת ילדים - רק את שלי...
ודגדג לי (לקוח ממישהי אחרת שהשתמשה בביטוי הזה) לאמר את דעתי. אז אני חושבת שזה לחלוטין לגיטימי לא לרצות ילדים. על פניו להפוך להורה זה שיגעון - ההריון הוא תקופה מאד קשה פיזית לנשים רבות (לי אישית היו בחילות והקאות עד חודש 7 ובכלל הייתי מותשת בהתחלה) הלידה משאירה נשים רבות מצולקות פיזית (ושלא יקפצו אלה שזה לא קרה להם כי אני אישית מכירה) הלילות בהתחלה עשויים להיות קשים (הבן שלי בן 1.5 כבר ועדיין מתעורר 2-3 בלילה בבכי) יש עוד הרבה קשיים - אין צורך לפרט. קשה לשמור על הקריירה כשאת צריכה לצאת הביתה כל יום ב 17 (במקרה שלי). ואין יותר זמן לעצמי (למרות שיש כאלו שאולי כן מוצאים - אני לא.) יש הרבה דברים שאתה לא מוצא זמן לעשות - לי יש רשימה לעוד כמה שנים. הזוגיות משתנה (לפעמים דווקא לטובה אבל לא תמיד) ואחרי כל הקשיים הם עלולים לגדול לא לשביעות רצוני... אמנם אני משוגעת על הבן שלי ולרגע לא מתחרטת (אפילו עובדים על השני) אבל בהחלט חושבת שיש מקום לאלו שמרגישים אחרת לגבי זה. ממש לא מפריע לי ש X מחליט שונה ממני (סובלנות חברתית...) רק עוד משהו מניסיוני - למעשה לא ממש רציתי ילדים ומאד לא רציתי שישתנו לי החיים הנחמדים שלי - בלי כל האחריות הזו. מאד חששתי שאולי אני לא יאהב אותו (אני ממש לא אוהבת ילדים בכללי) - אז מה שקרה זה שברגע שהוא יצא פשוט התאהבתי, הקקי שלו לא מגעיל אותי ובלילות כשהוא בוכה אני לא כועסת אלא מנצלת תהזדמנות להסתכל על הפנים המתוקות שלו (בד"כ...) וכ"ו. ואגב, אני עדיין לא אוהבת ילדים - רק את שלי...
אני שמחה לדעת ולראות שלמרות הכל הגעת לשלמות עם עצמך ועם ההחלטות שלך, וכמו שאמרה קודמתי שענתה לך, טוב שהילד יגדל בבית שרואה את שני צדדי המטבע. חיים טובים!