היי, מישהו עדיין פה?

[tear]

היי, מישהו עדיין פה?

 

[מיכל@בר]

היי חמודה, טוב לראות אותך ..

 

[tear]

היי מיקי יקרה

מה שלומך? ואיך עבר לך יום כיפור? אז אצלי זה כזה מעורב בהמון רגשות ותחושות... לא צמתי מעולם וגם לא עכשיו, רק שהשקט הזה של יום כיפור תמיד מעיק מעט משהו. מלבד זה כאילו ההסטוריה חוזרת על עצמה, האם להרשות לביתי להסתובב עם חבריה, ועד לאן אפשר, ועד מתי? והכל חוזר על עצמו ומזכיר לי את ההתלבטויות של לפני מספר שנים עם בני. ובכלל כל תקופת החגים מעיקה ומקשה.

 

[מיכל@בר]

סליחה, חמודתי, לקח לי טיפה יותר זמן

כי הכנסתי את הכתבה על הלומי קרב.... דווקא השנה, השקט הזה היה לי טוב, לא הלחיץ כמו בשנים קודמות. (עצם העניין שהטלפונים שקטים יותר מתמיד, כבר עושה טוב).. ובקשר לבתך, עד מתי (איזו שעה) היא מבקשת לבלות?

 

[tear]

זה לא ענין השעה בכלל...

בסך הכל הם לא הלכו ל"בילוי", הם ילדים בני 11, רק שרצו להעביר את הזמן כמו כל הילדים. השנה הם מרגישים כאלו גדולים שכבר לא רוכבים על אופניים, אלא מטיילים בקבוצה, מדברים, צוחקים וכאלו... "בוגרים" הענין הוא בעצם שמאוד קשה לי להרפות, אני כל הזמן חוששת לה, והיא מרגישה כבולה, ומתרעמת על כך.

 

[מיכל@בר]

אוי, לא הבנתי קודם, סליחה.....

ואני יודעת שבא לי לומר לך: תרפי, תאפשרי לה לחיות.... אבל אני מבינה את דאגת היתר הזו שלך, ובכל זאת, לדעתי, צריך לעשות איזה אמצע, ואני מקווה שאני לא חצופה שאומרת את דעתי...

 

[tear]

אני ממש משתדלת

ומבינה את הצרכים שלה ויודעת שצריכה להרפות, רק כמו שהסברתי גם לה, שזה יקח קצת זמן ומקווה שלאט לאט אשחרר יותר.

 

[מיכל@בר]

לדעתך היא מבינה אותך? את החרדות

שלך? היא לא נשארת כועסת "סמוייה"?

 

[tear]

לפעמים היא כועסת

ומסבירה לי שהיא מבינה את החרדות שלי, אך גם שאני לא יכולה לעצור לה את ההתפתחות שלה ושהיא חייבת להיות כמו כולם. היא פשוט כזו מקסימה, מלאת הבנה.

 

[מיכל@בר]

אני מבינה את החרדות שלכן, tear וsad

(האנגלית מה זה מבלבלת ומתהפכת) אבל אתן הרי מבינות בהגיון שאתן באמת מגבילות את הבנות שלכן מלעשות חיים, ואני לא שופטת אלא רק מרגישה גם מה שעובר להן בראש, מן הסתם, אז איפה הגבולות?

 

[tear]

זה לא שכל הזמן אני מגבילה

רק שאני נכנסת ללחץ, מעצם היציאה שלה מהבית, כשאני לא לידה לגונן ולשמור כשאינני רואה אותה כל הזמן ויודעת שהיא בסדר. אני מקווה שלאט לאט אני אמצא את הדרך איך לשחרר יותר ולהקשות עליה כמה שפחות.

 

[מיכל@בר]

כן, אני בטוחה שתדעי למצוא את הדרך

ושבאמת תוכלי להיות רגועה יותר ולהלחץ פחות...

 

[sad]

את מה זה צודקת...

אומנם היא עדיין בת שלוש.............. ואין לה יותר מדי לאן ללכת בלעדי..ועדיין היא לא רוצה בלעדי.. אבל היא עוד תרצה וכל המגבלות והכעס שלי על ניסיונות השמירה עלי.... מתגנות ללבי כלפיה זה התחיל מחרדות,מה יקרה אם היא תטייל עם המטפלת ומישהו ידרוס אותן.. וממשיך למה יהיה אם היא תהיה בת 19 ויהיה לה רע האם יש סיכוי שתבחר למות? אני מקווה שאשמור על הגבולות אני מקווה שלא אעביר לה יתר על המידה את הצלקות שלי אני מאוד משתדלת וזה עולה לי 270 ש"ח ל- 50 דק´

 

[sad]

אני כל כך מבינה את החרדות

הן מלוות אותי מיום שהיא נולדה, כמה לאפשר, כמה להרפות, כמה לשחרר כמה להיות אגואיסטית לפחדי לרצוני שלא תלך, שלא תפגע וכמה לאפשר לה את החיים שלה, בלי כאביי האמת היא שאי אפשר לישמור כל הזמן ומהכל, הכל יכול לקרות בכל רגע בכל מצב ומצד שני, ליישם את הידיעה הזו, זה כבר דבר אחר שגדול מכוחותי

 

[tear]

היי sad מה שלומך? סליחה שלא

שמתי לב אליך. אני יודעת שזה בלתי אפשרי לשמור כל הזמן. אינני מעוניינת גם שבגלל החרדות שלי היא תתנתק חברתית, דבר שיקשה עליה עוד, ובמיוחד שהיא חברותית מאוד וכן אהודה בקרב חבריה. אז אני משתדלת המון בנושא.

 

[sad]

לאור כתבות יום כיפור

החרדות והשאלות האלה עולות וצפות כי האמת שחשבתי ש"שילמתי את חובי למעלה", תרמתי את חלקי... אבל הידיעה שהכל יכול לקרות....שוב... מתגנבת לתוך חיי לעיתים, בימים קשים, אני מסלקת אותה מהר ומשכנעת את עצמי שהכל יהיה בסדר ובתוך הלב מתפללת שבאמת יהיה בסדר

 

[מיכל@בר]

כמו מלחמה פנימית כזאת... צר לי,

נשמע אולי טיפה תוקפני מה שכתבתי בהודעה מעל זו, אבל כשמבינים את שני הצדדים (איפה אחת מהצד??) נופלים ביניהם.....

 

[אחת מהצד]

אני פה. מעכלת משהו שקראתי הרגע

 

[אחת מהצד]

במוסף של ידיעות יש כתבה

על שירים מהאלבום המשפחתי. "סיפורים מאחורי השירים שכולנו מכירים". דוד ד´אור מספר שם על השיר "תשמור על העולם ילד". כשאור נולד. זה השיר שהיה מתנגן לי בראש בלי הפסקה. כל הזמן. ביחוד האמצע שלו. אח"כ לא יכולתי לשמוע את השיר הזה יותר. בגלל המלים של ההתחלה שלו. פשוט אי אפשר היה... עכשיו קוראת שדוד ד´אור כתב אותו לאחיין שלו. ילד ששמו אור. ואור חלה בסרטן כשהיה בן 3 והבריא. ואני קוראת מחדש את המלים של השיר שמחקתי וקוראת עוד פעם את הסוף שלו.. תשמור על העולם ילד, אל תגזים במחשבות. כי כמה שתדע יותר ילד, אתה תבין פחות. ובשעה מסויימת נסגרות כל הדלתות. וכל האהבה נגמרת, רק אתה ממשיך לתהות.. ואחרי שיצאתי קצת מההלם. אני מוצאת את עצמי מתווכחת עם המלים. איך דווקא היום השיר והסיפור הזה נופלים לי ליד? אחת שחושבת שיש פה יותר מדי צירופי מקרים

 

[sad]

קראתי, גם קראתי

וזה אכן כואב כל כך, מזעזע את הגוף כשקוראים את זה עם הבנת המשמעות וחיבוק לך מיכלי ואני כמובן שלא יכולתי לפסוח על השיר "אמא" -אחד האהובים עלי ביותר, באופן כללי ושל ריקי גם באופן אישי שיר שליווה את גיל ההתבגרות שלי רבות....