ברצון
כובב נולד אגב אינה הבעייה היחידה - אבל היא בעייה מרכזית. החל מסוף שנות התשעים, זה לא סוד שתעשיית המוסיקה בארץ נקלעה למשבר, בין היתר, בגלל האינטרנט וההמצאה המהפכנית שנקראת צורב. חברות התקליטים תמיד חתרו אל המיינסטרים, זה ברור, אבל תמיד חיפשו גם יוצרים אמיתיים, כאלו עם אמירה, עם כשרון כתיבה. התפתחות המדייה בארץ הביאה להרס במשולש העדין ממילא של אמן-לייבל-קהל, ע"י כרסום בערכים שמביאים אותנו לשמוע מוסיקה, עד לידי כך ששכחנו מקיומם, שוב: אמירה אמיתית של אמן, לעיתים אפילו מחאה, יצירה מקורית, חדשנות מוסיקלית, כמו גם היווצרות של סצינה מוסיקלית של כמה הרכבים. במקום אלה, מקודמים ערכים אחרים, כביכול כפרמטרים להערכתו של אמן טוב: עד כמה הוא יודע להופיע (שפת גוף ואיף הוא פונה אל הקהל), איך הוא מתלבש, עד כמה הקול שלו טוב. כלל לא משנה שהוא שר קאברים ולא כותב חומר מקורי. זהו זלזול באינטליגנציה של קהל שאוהב מוסיקה - ומיותר לציין שחברות התקליטים בעידן שלנו רק "הולכות על בטוח". במצב כזה, לאמן אמיתי, אלמוני, אין ממש סיכוי. כך, במקום שקהל גדול יראה הופעה של אמנים אמיתיים (כמו בפסטיבל ערד ז"ל), הוא רואה הופעות של בדרנים ששרים. אז אולי פה ושם באמת יש לך איזה אמן (לא ממש מעניין, אבל לפחות מקורי), אבל זה עדיין טיפה בים. ובעיני, אומה ששומעת רק קאברים של שירי מלחמה וקינה, או סתם שירים בנאליים שעושים להם קאבר רק לשם הקאבר, אומה כזאת שאינה מקדמת יצירה ואמירה עכשיוית, היא אומה מתה בעיני.