היי קטנית בפסח, שאלה- מה הביא אותך לפתוח את הפורום?

[טאסנים1]

היי קטנית בפסח, שאלה- מה הביא אותך לפתוח את הפורום?

ובאיחור- רעיון מוצלח ביותר!

 

[קטנית בפסח]

תפוז פתחו - קיבלתי הזדמנות לנהל והסכמתי, כי..

החלטתי לנהל את הפורום כי אני מאוד מתחברת לרעיון הזה של להיות "אחר", ומכירה מקרוב (מניסיון אישי וממקור ראשון) את ההתמודדות עם עולם שלא יודע להתמודד עם האחר. אני אוהבת להתחבר עם "אחרים" נוספים ואנחנו יכולים ואוהבים להעניק אחד לשני תמיכה.
אני חושבת שזה, עקרונית, הכל

 

[יורם צדיק]

זכינו

 

[טאסנים1]

זה רעיון מצוין להקים פורום כזה ותודה לך שהרמת את הכפפה!

 

[the starry night]

אני רואה את זה כהפורום של אאוטסיידרים

&nbsp
החברה הכי טובה להיות בה

 

[קטנית בפסח]

אכן חברה נהדרת

 

[טאסנים1]

אני לא בטוחה שכולם פה אאוטסיידרים

אני תוהה אם אני כזו. יכול מאד להיות שכן. שאלה קשה.

 

[איזיגו1]

אני מסרב להיות חבר במועדון שמוכן לקבל אותי

(גראוצ'ו מרקס).
אבל האמת היא שלהיות אאוטסיידר זה גם סוג של תווית, ואני יכול להבין
את חוסר הנכונות לקבל תוויות. כי ברמה הבסיסית יותר כל בני האדם שונים זה מזה
והתוויות מוטעות ומטעות, באשר הן מפספסות את האדם וגורמות לנו להתעסק יותר בסטריאוטיפים.
השאלה היא האם אנחנו יכולים לדבר על מה שדומה ומה שששונה מבלי להלכד במלכודת זאת.

 

[אנירקשאלונת]

אכן אתה צודק

מצד שני, תוויות, הכללות וסטריאוטיפים הינם מנגנון טבעי שלנו לקבל אינפורמציה במהירות רבה. כשאתה מכליל אתה יכול להגיע למסקנות מהירות שלפעמים מצילות חיים, למשל- כשמכלילים קבוצה מסוימת תחת הכותרת "מסוכנת" אתה מקטין את הסיכון שלך להיפגע במפגש עם חבר פוטנציאלי של קבוצה כזו.
לצערנו, כן- הפעלה לא מבוקרת של המנגנון הזה גורמת לנו להיות חשדנים מדי וגם לעשות עוול ליחידים או אף לקבוצות שלמות...
אני מאמינה שכשמדברים על מה שדומה ומה ששונה עושים *בדיוק זאת*- מפעילים מנגנון בקרה שיכול לעזור לנו להימנע מהכללות גורפות שאינן נכונות.

 

[טאסנים1]

יפה כתבת!

לפעמים הזהירות מצדך גורמת לפגיעה ברגשות האחר, לפעמים זה בלתי נמנע.

 

[אנירקשאלונת]

תודה

שמחה שמישהו מזדהה

 

[טאסנים1]

מסכימה איתך.

האמת שלא חשבתי על עניין הסטריאוטיפים.
תהיתי אם בתוך "קבוצת" האחרים קיימים אנשים חברותיים, שמרגישים שייכים, למרות השוני.
האם אחר הוא בהכרח אווטסיידר.

 

[איזיגו1]

שאלה מצוינת!

האם אפשר להיות שונה ולהרגיש שייך? אני מניח שאפשר לקרוא לזה להיות מיוחד.
ומי שמרגיש שייכות , שייכות לאן? לקבוצה שהוא שונה ממנה?
בסופו של דבר, רק על עצמי לספר ידעתי. אבל אני יכול להקשיב גם לסיפורים (של) אחרים.

 

[אנירקשאלונת]

לדעתי, באיזשהו מקום הרי לכולנו יש דברים בסיסיים שמחברים

בינינו. אמנם יש אנשים שממש ממש קשה להם בצורה קיצונית להתחבר עם אנשים, אך רוב בני האדם יכולים למצוא איזשהו מכנה משותף, שפה משותפת וחיבור עם לפחות כמה בני אדם אחרים... כלומר נמצאים באיזשהו מקום על הסקלה הזו שבין לא מתחבר כלל למתחבר עם כולם.
אני למשל באופן אישי אוכל להתחבר עם אמהות אחרות על בסיס חוויות של גידול ילדים, נשים אחרות על בסיס חוויות נשיות, ישראלים על בסיס חוויות ילדות ונערות קולקטיביות וכו' וכו'. האמת שגם אני כמו רבים פה (ממה שראיתי בהודעות שונות) סבלתי בעוצמות שונות במהלך החיים ממה שנקרא "חרדה חברתית". כשהבנתי שמצד אחד ההתנהגות החיצונית שלי יכולה להיות מודרכת על ידי ההיגיון ומותאמת ובמקביל הבנתי והפנמתי (מבחינה רגשית) שהחרדות הפנימיות לא הופכות אותי לאיזה מפלצת מוזרה, יכולתי להתקרב יותר לאנשים ולשוחח איתם בחופשיות יחסית. סיגלתי לי יכולת כזו שמושתתת מצד אחד על לא ללחוץ על עצמי לייצר התנהגות לגמרי לא טבעית וכן לנסות להתבטא בחופשיות יחסית מתוך ביטחון יחסי בכך שאני לא *באמת מוזרה*, ומצד שני על הכנה מראש עם אוסף של מחוות "מוכנות" לכל מצב. למשל- כשאין לי מה לומר אני כבר לא נכנסת לחרדה אלא מחייכת חיוך שהכנתי מראש (כזה ששם נקודה בסוף משפט

וגורם לצד השני להתחיל להתאמץ

)
זה לא אומר שלא ארגיש תמיד "קצת שונה מכולם", אבל זה בעצם בעיקר- חוויה *סובייקטיבית אישית* לפי תפיסתי. תכלס אין שני בני אדם זהים וגם אם המכנה המשותף הוא קטן, הוא לרוב מספיק בשביל לייצר בסיס לדיאלוג. ברגע שמבינים שזו חוויה פנימית ולא חיצונית אמיתית אז קל יותר להתמודד עם זה, לדעתי.
טוב אני מבינה שחפרתי חחחח

 

[אנירקשאלונת]

רק רציתי להוסיף

שהכוונה היא בלייצר כל מה שנע בין קשרים חברתיים רופפים לידידויות. כלומר- איך מתחילים, איך מתחברים, איך שומרים על קשרים ברמה הבסיסית וברמה של התערות חברתית.
חברויות אמת בעיניי דורשות רבה מאוד גבוהה של אמון וזה כבר משהו אחר שדורש מחויבות אישית עמוקה.

 

[טאסנים1]

נכון מסכימה, כמו שכתבת יש לנו תמיד מכנה משותף, גם אם קטן

ובכל זאת אני נתקלת בקשיים.
אעלה מדרגה, לסיטואציה יותר קשה. מהמפגש שבין אחד לשני. המפגש בין היחיד לקבוצה.
כשאני מדמיינת אווטסיידר אני רואה את היחיד, השונה, מול קבוצה בכל מסגרת שהיא. איך הוא מתמודד.
למשל במפגש חברתי, איך הוא מתמודד במפגש כזה. אתוודה שאצלי זה קשה.
נכון, זה פשוט כשהחברה תומכת ומקבלת, אבל זה לא תמיד בהכרח כך. במפגשים גדולים במסגרת העבודה
אני מוצאת את עצמי, לא פעם, קצת אבודה.

 

[אנירקשאלונת]

האם את סובלת מחרדה חברתית

או חושבת/ חושדת שאת סובלת מחרדה חברתית? כי זה מצב בר טיפול...

 

[טאסנים1]

אה לא, זה לא זה.. לא ידעתי שזה בר טיפול

טוב לשמוע!

 

[אנירקשאלונת]

אכן...

רוב אם לא כל (אני נזהרת עם כל כי אני לא מומחית ממש בתחום) מצבי החרדה יכולים להיות מטופלים באמצעים שונים..
&nbsp
אם אפשר לשא (לא חייבת לענות כמובן), ממה הקושי שלך נובע?

 

[טאסנים1]

ממה זה נובע, אני לא ממש יודעת

אולי שילוב של גורמים ואני מניחה שלשונות יש השפעה. מעבר לזה, האמת שלא כל כך נוח לי להכנס לזה.