אפשר
אחת הקבוצות היחידות בחיי שהרגשתי שיכת בהן היתה כזאת.
כל אחד היה שונה מרעהו.
אולי אני הייתי שונה יותר, יכול להיות, כנראה...
אבל ה"ראש" היה דומה, ובעיקר-
היה בסדר להיות שונה,
כאמור- כולנו היינו שונים זה מזה וגם שונים מהכלל.
 
לא היתה ציפייה להיות "קבוצה"
גרנו יחד באותה דירה, בקומונה,
ולכאורה כל מה שהיה מצופה מהבנאדם זה להיות בסדר עם האחרים,
לא לגנוב כסף מהקופה, לשטוף כלים וכד'.
ואולי אי-הציפייה הזאת דוקא עודדה התפתחות תחושת החברות, הביחד הרב-גוני והמשוחרר הזה.
כל אחד נכנס ויצא מה"מעגל" בקצב ובדרך שלו, וזה היה בסדר עם כולם.