היי

[Bambi di]

זה בדיוק זה.

 

[Bambi di]

האמת

סיפרתי להם אחריי שקראתי את הלינק ששלחת לי...הקראתי אותו להם. התגובה שלהם הייתה נוראית ודיכאה אותי עוד יותר...עכשיו הם ביקשו סליחה ונראה מה יהיה הלאה.

 

[Bambi di]

היי

אני לא יודעת כ"כ איך לתאר את זה, אבל ההתקפי חרדה שלי (אם אפשר לקרוא לזה כך) מתבטאים בזה שאני מרגישה שאני לא יודעת מי אני... זה קורה בעיקר כשאני מול מראה...אני מסתכלת ואני לא מצליחה לדעת מי מסתכלת מולי...כל העניין הזה נראה לי לא אמיתי ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי...זה מרגיש כמו בהזיה, או כמו בחלום...אני מתחילה להתנשם ממש ולהסתחרר...לפעמים לוקח לזה כמה דקות לעבור ולפעמים יותר. יש לי את העניין הזה מכיתה ד'-ה' בערך...וזה אף פעם לא קרה לי מחוץ לבית, חוץ מפעם אחת לפניי חצי שנה שזה קרה גם באוטובוסים. ההתקפים הם בערך כל יומיים...לפעמים יותר. אני חיה עם זה כבר כ"כ הרבה שנים ולא סיפרתי...אבל זה אוכל אותי מבפנים...אין לי מושג מה זה או למה זה... זה קרה לעוד מישהו? יש למישהו מושג?

 

[Bambi di]

שכחתי לציין...

אני בת 16, היום בכיתה י'.

 

[טלי גולן]

היי

את מספרת שכבר די הרבה שנים את סובלת ממשהו, שאף פעם לא העזת לספר לאף אחד עד עכשיו. לא קל להיות לבד כל-כל הרבה זמן עם תחושות ומחשבות כאלו. כתבת שספרת עכשיו להורים, והתגובה שלהם היתה לא פשוטה, אבל שהם התנצלו אחר-כך. איך הם הגיבו? איך את מרגישה עכשיו אחרי שהם התנצלו? את מספרת שהתחושה הזאת שאת לא יודעת מי את קורת לך בעיקר בבית מול המראה. זה קורה גם במצבים שבהם את לא מול מראה? כתבת שזה קרה פעם באוטובוסים. מה היה שם? את יכולה לנסות לתאר איזה מחשבות רצות לך בראש כשזה קורה? כתבת שאת לא מצליחה לדעת מי מסתכלת במראה מולך. מי את חושבת באותו רגע שמסתכלת בך? זה מישהי ספציפית או שאת פשוט מרגישה שזאת לא את ואין לך מחשבות מעבר לזה?

 

[Bambi di]

...

הם צחקו לי בפרצוף, זאת הייתה התגובה שלהם... הם התנצלו כבדרך אגב כזה, רק אחריי שאני העלתי את הנושא שוב יום אח"כ...אני מרגישה פשוט גרוע באופן כללי ככה שההתנצלות שלהם לא גרמה לי איזו הקלה. זה קרה רק פעם אחת באוטובוס...מה שהיה שם הייתה תחושה זהה בדיוק למה שאני מרגישה בבית...רק שבפעם הזו יותר נלחצתי ונחרדתי אני חושבת, כי הייתי במקום ציבורי עם המון אנשים והסיטואציה הייתה הרבה יותר מפחידה. בעיקר שאלות רצות לי בראש, כמו "מה זה המקום הזה?", מה הולך פה?", "מי את?" שאלה שכאילו מופנת אליי...נורא קשה לי לתאר בכתב אבל זה מצב נורא הזוי כמו חלום...כאילו המציאות לא קיימת והכל נראה שטוח כזה...לא ברור. כשאני מסתכלת במראה אני פשוט מרגישה שזו לא אני...והמחשבות הן בעיקר שאני יודעת שזה עוד מעט ייגמר ואני אצא מהמצב הזה...

 

[טלי גולן]

היי ../images/Emo39.gif

התחושות שאת מתארת הן תחושות שקורות הרבה פעמים בזמן התקף חרדה. אלו תחושות מאוד מבהילות ולא נעימות, אבל תנסי לא להבהל, זהאת בהחלט תופעה מוכרת, שקורות לעוד אנשים שסובלים מחרדות. מה שחשוב זה לטפל בזה. מספיק שנים סבלת מזה לבד, בלי טיפול. עכשיו כשהחלטת לפתוח את זה, את יכולה גם להתחיל לטפל בזה, כדי שתוכלי להרגיש יותר טוב. את הצעד הראשון של לדבר עם ההורים כבר עשית. אני מבינה שזה לא היה פשוט, אבל זה כבר מאחוריך. עכשיו הם כבר יודעים. אני חושבת שהצעד הבא הוא לחשוב על טיפול. יש טיפולים פסיכולוגיים שעובדים בשיטה קוגניטיבית-התנהגותית (נקרא CBT) ומתאימים במיוחד לטיפול בחרדה ובסימפטומים שלה. מה דעתך על האפשרות של ללכת לטיפול?

 

[Bambi di]

אני לא חושבת שיש לי ברירה אחרת...

 

[טלי גולן]

../images/Emo140.gif

אני חושבת שזאת אופציה מאוד טובה, פשוט כי חבל שתמשיכי לסבול ממשהו שאפשר לטפל בו... יש טיפולים כל-כך יעילים שיוכלו לעזור לך להרגיש טוב יותר, שנראה לי שמאוד כדאי לנסות...