Caput femoris
New member
בתיאוריה הכל נכון
אבל הפרקטיקה מסובכת יותר.
ספציפית לגבי האקדמיה, כל הבעיות שאריאל מביא מ״העולם האמיתי״ מתעצמות מכיוון שהשליטה שלנו בכוח האדם מאוד מוגבלת מרגע שקיבלנו מישהו.
תאר לך מצב שבו התחלת דוקטורט ואז המנחה שלך (בימינו ממש לא משנה אם זה גבר או אישה. בוא נלך על גבר בשביל הפשטות) מספר לך שעוד כמה חודשים הוא מצפה לילד. במקרה הטוב הוא ייעלם לכמה חודשים, יענה לאימיילים אם הוא במצב רוח טוב ואחר כך חזל״ש. במקרה הפחות טוב (והנפוץ יותר מניסיוני, אם כי באינטנסיביות משתנה, יש להניח שהממוצע הוא פחות או יותר באמצע) אתה תראה אותו משמעותית פחות, פגישות והגשות יידחו כי הילד חולה/משועמם/המטפלת הבריזה וכיו״ב, והמנחה שלך ייכנס לרוטינה של ׳working from home today״ (שזה באוסטרלית ״אל תפריע לי״). בינתיים הפז״ם דופק, אתה מפספס דדליינים או לא מגיע אליהם במצב אופטימלי, ובאופן כללי במצב של undersupervision. פתרון הביניים הוא למצוא contingency plan, שזה באוסטרלית ״שהפוסטדוקים יעשו את העבודה שלי״.
בגלל סיבות של חופש אקדמי והאופן שבו הבירוקרטיה עובדת, המנחה להלן יכול להעביר כמה שנים טובות עם התרגילים האלה עד שמישהו מהמנהלים שלו ישים לב, וגם אז התגובה לא תהיה יותר ממכה קטנה בכנף. בינתיים אתה אכלת אותה.
מאסטרנטית (יש מילה כזו?) לשעבר שלי מונחית כרגע ע״י שתי נשים שברור לחלוטין שהן ייכנסו להריון בשנה-שנתיים הקרובות, והיא בפאניקה לגבי המשמעויות.
אותו סיפור עם סטודנטים. מרגע שסטודנט נכנס למערכת (וביתר שאת אחרי השנה הראשונה) הפרוייקט נהיה ״שלו״ ומאוד קשה להזיז אותו משם אם הוא לא רוצה*. במקום שבו אני נמצא זה אומר בהכרח שאם הסטודנט מורח את הזמן (גם אם הסיבות לגיטימיות לחלוטין) הוא תוקע את החברים שלו וגם אותי.
ברור שהרבה מאוד דוקטורנטים יעשו כל מאמץ כדי שההתרבות שלהם לא תפריע למחקר. ברור גם שאם המחקר שלך מבוסס ברובו על כתיבת קוד, או עבודה תיאורטית, או כל מחקר שהוא stand alone ולא חלק ממארג אסטרטגי גדול יותר אז אין חשש. אבל ניהול סיכונים ותיאום ציפיות (בלי להיכנס למקומות שאתה לא אמור להיות בהם) נשמע לי סביר.
אני דואג להבהיר למועמדים (במסגרת החוק והמוסר, ובכל מיני דרכים) מה סגנון העבודה שלנו ומהן הציפיות. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לעבור לד״ר משה ממול - אולי אצלו זה אחרת. אם לא אז שייסתגלו - גם המנחה שלהם לא ממש רואה בית.
* אנקדוטלית אני יכול לספר ממקור ראשון שלפחות אצלנו מאוד קשה להעיף דוקטורנט, גם אם הוא עבר עבירת משמעת חמורה, אלא אם דאגת לעבור דרך אלף תהליכים בירוקרטיים שלאף אחד אין זמן בשבילם.
אבל הפרקטיקה מסובכת יותר.
ספציפית לגבי האקדמיה, כל הבעיות שאריאל מביא מ״העולם האמיתי״ מתעצמות מכיוון שהשליטה שלנו בכוח האדם מאוד מוגבלת מרגע שקיבלנו מישהו.
תאר לך מצב שבו התחלת דוקטורט ואז המנחה שלך (בימינו ממש לא משנה אם זה גבר או אישה. בוא נלך על גבר בשביל הפשטות) מספר לך שעוד כמה חודשים הוא מצפה לילד. במקרה הטוב הוא ייעלם לכמה חודשים, יענה לאימיילים אם הוא במצב רוח טוב ואחר כך חזל״ש. במקרה הפחות טוב (והנפוץ יותר מניסיוני, אם כי באינטנסיביות משתנה, יש להניח שהממוצע הוא פחות או יותר באמצע) אתה תראה אותו משמעותית פחות, פגישות והגשות יידחו כי הילד חולה/משועמם/המטפלת הבריזה וכיו״ב, והמנחה שלך ייכנס לרוטינה של ׳working from home today״ (שזה באוסטרלית ״אל תפריע לי״). בינתיים הפז״ם דופק, אתה מפספס דדליינים או לא מגיע אליהם במצב אופטימלי, ובאופן כללי במצב של undersupervision. פתרון הביניים הוא למצוא contingency plan, שזה באוסטרלית ״שהפוסטדוקים יעשו את העבודה שלי״.
בגלל סיבות של חופש אקדמי והאופן שבו הבירוקרטיה עובדת, המנחה להלן יכול להעביר כמה שנים טובות עם התרגילים האלה עד שמישהו מהמנהלים שלו ישים לב, וגם אז התגובה לא תהיה יותר ממכה קטנה בכנף. בינתיים אתה אכלת אותה.
מאסטרנטית (יש מילה כזו?) לשעבר שלי מונחית כרגע ע״י שתי נשים שברור לחלוטין שהן ייכנסו להריון בשנה-שנתיים הקרובות, והיא בפאניקה לגבי המשמעויות.
אותו סיפור עם סטודנטים. מרגע שסטודנט נכנס למערכת (וביתר שאת אחרי השנה הראשונה) הפרוייקט נהיה ״שלו״ ומאוד קשה להזיז אותו משם אם הוא לא רוצה*. במקום שבו אני נמצא זה אומר בהכרח שאם הסטודנט מורח את הזמן (גם אם הסיבות לגיטימיות לחלוטין) הוא תוקע את החברים שלו וגם אותי.
ברור שהרבה מאוד דוקטורנטים יעשו כל מאמץ כדי שההתרבות שלהם לא תפריע למחקר. ברור גם שאם המחקר שלך מבוסס ברובו על כתיבת קוד, או עבודה תיאורטית, או כל מחקר שהוא stand alone ולא חלק ממארג אסטרטגי גדול יותר אז אין חשש. אבל ניהול סיכונים ותיאום ציפיות (בלי להיכנס למקומות שאתה לא אמור להיות בהם) נשמע לי סביר.
אני דואג להבהיר למועמדים (במסגרת החוק והמוסר, ובכל מיני דרכים) מה סגנון העבודה שלנו ומהן הציפיות. מי שזה לא מתאים לו מוזמן לעבור לד״ר משה ממול - אולי אצלו זה אחרת. אם לא אז שייסתגלו - גם המנחה שלהם לא ממש רואה בית.
* אנקדוטלית אני יכול לספר ממקור ראשון שלפחות אצלנו מאוד קשה להעיף דוקטורנט, גם אם הוא עבר עבירת משמעת חמורה, אלא אם דאגת לעבור דרך אלף תהליכים בירוקרטיים שלאף אחד אין זמן בשבילם.
