בדומה לפוסט שכתבתי על מילווקי, הגיע הזמן לנתח את הכישלון של הקליפרס ולחלק את עוגת האשמה.
במקרה של הבאקס התחלתי מההנהלה. אלא שבמקרה הזה אני חושב שהם עשו עבודה מצוינת בבניית הסגל כדי לבנות קונטנדרית. כוכב ראשי- יש. כוכב משני- יש. משלימים איכותיים- יש. גמישות בסגל- יש. לא לכל קבוצה קיימת הפריבילגיה לבחור בין הרכב גבוה (זובאץ' ב-C עם ג'ורג'-קוואי-מוריס בפרימטר), להרכב הגנתי (בוורלי, ג'מייקל גרין), להרכב התקפי (לו וויל, הארל). כך שמבחינתי הכישלון טמון כולו ברמת המאמן והשחקנים.
נתחיל מהמאמן
כישלון כפול של ריברס. הראשון הוא בהכנה של הקבוצה לקראת הסדרה. אמנם היו הרבה moving pieces, קורונה וכו', אבל הקליפרס לא ממש הצליחו לגבש כימיה. הזהות שלהם פחות ברורה מאשר של קבוצות אחרות, יותר מדי פוזשנים של תורי-תורך, פחות מדי פלואו. הזרוע השנייה בהכנה הלקויה היא מנטלית- מין תחושה של עודף ביטחון עצמי, כאילו שהסגל הזה מלא באלופי NBA ששחוקים כבר מריצות פלייאוף עמוקות.
הכישלון השני הוא בניהול הסדרה עצמה. אמנם הקליפרס שיחקו להערכתי די טוב במשחקים 5 ו-6 שהיו עשויים לסגור את הסדרה. אבל היה מעט מאוד problem solving של ריברס. הוא התעקש על הארל שקיבל בראש מהג'וקר בדקות החופפות שלהם. הוא לא ממש ניסה פתרונות יצירתיים בהגנה.
ויש את הנתון הנסיבתי שכבר קשה להתעלם ממנו, שריברס נוטה להפסיד סדרות שהוא אמור לנצח.
תזכורת: השנה היא 2014. הקליפרס בסדרה נגד אוקלהומה בסיבוב השני, במצב של 2-2. גיים 5 באוקלהומה. הקליפרס ביתרון של 7 נקודות עם 49 שניות בלבד לסיום! מצליחים איכשהו להפסיד את המשחק, ולאחר מכן את הסדרה.
אפשר לומר- אוקיי, אוקלהומה קבוצה מגה מוכשרת, זו לא סדרה שהם "אמורים" לנצח. נקסט.
השנה היא 2015. הקליפרס עולים ליתרון 3-1 בסדרה מול יוסטון, נראים בפירוש טוב יותר. יוסטון מצמצמת ל3-2 ולקליפרס יש הזדמנות לסגור את ההסדרה בבית בגיים 6.עולה ליתרון של 19 נקודות ברבע השלישי, רק כדי להידרס בתוצאה 40-15 ברבע האחרון, לאבד את המשחק ובהמשך את הסדרה. meltdown מארץ המלטדאונס.
והנה עכשיו זה קורה בפעם השלישית. קשה להצביע על נקודת מלטדאון ספציפית, אבל זו סדרה שהוא נכנס אליה כפייבוריט אדיר ואיבד יתרון 3-1. איבד יתרונות דו ספרתיים במחצית השנייה. ובגיים 7 פשוט שיחקו חלש. הסדרה הזאת היא האפסט הכי גדול לפחות מאז דאלאס-גולדן סטייט ב-2007. אולי אפילו יותר.
קשה להתעלם מהיסטוריה כזאת. פעם אחת זה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, בפעם השלישי זו שיטה.
נעבור לשחקנים
קוואי- משחק 7 גרוע שלו. לא דרש מספיק את הכדור, וכשקיבל אותו לא היה אגרסיבי מספיק. משחק אנמי. לא מה שהיית מצפה מאחד השחקנים הטובים בליגה, במיוחד לא מקוואי שיש לו היסטוריה של משחקים גדולים במצבים דומים. באופן כללי הוא נחלש ככל שהסדרה התקדמה. נתון המשחק שאני שם לב אליו רק עכשיו- 0 זריקות עונשין לקוואי בגיים 7. אפס. זה מצביע מבחינתי על בעיה שהייתה לו בדרייב במשחק הזה.
בסך הכל הוא רשם פלייאוף לא רע. היה מצוין נגד דאלאס והתעלה בדיוק במצבים הנכונים. גם פתח מצוין נגד דנבר. אבל כאמור דהה בהמשך והשיא הגיע במשחק ההדחה ששיחק חלש מאוד. בסטנדרטים של השחקנים הטובים בליגה זה משחק שאי אפשר לתרץ אותו.
עוד אפשר לומר בהקשר הזה שקוואי התנה את החתימה שלו בקליפרס בכך שיביאו כוכב נוסף- את פול ג'ורג'. כמה חבל שאין לקוואי עין לכוכבים, והכוכב השקט שהיה לצדו בטוורונטו (לאורי) יותר טוב מהכוכב הנוצץ שקיבל לידו בקליפרס. מה שמוביל אותנו לשחקן הבא-
פול ג'ורג'- בקצרה, הוא אוברייטד. תמיד היה, ועכשיו נהיה עוד יותר בתקופה בה יש אינפלציה של כישרון. היכולת ההתקפית שלו הרבה פחות טובה מאיך שהוא נתפש. הוא לא שחקן התקפה טופ 10, גם לא טופ 20. ספק אם טופ 30, צריך לחשוב על זה. כמות משחקי הפלייאוף שהופיע בהם התקפית דומה לכמות המשחקים שהיה זוועה. הוא מקבל החלטות גרוע מאוד, לוקח זריקות לא טובות, מכדרר יותר מדי ומתבחבש יותר מדי. מאחורי הגב, בין הרגליים, מסביב לעולם ועושה תוקף על יוקיץ'. במקום פשוט לתקוף אותו בכניסה חזקה לטבעת, מה שהוא כמעט ולא עושה.
ה-cherry on top: עוד משחק הדחה שהוא נעלם בו, עם 4-16 מהשדה. באוקלהומה היה לו 2-16 במשחק הדחה, באינדיאנה 5-21.
לו וויליאמס- חזר לסורו, אפשר לומר. שחקן שלאורך כל הקריירה לא מצא את עצמו בפלייאוף, למעט העונה הקודמת שהקליפרס שיחקו בלי שום ציפיות מול גולדן. מעבר למגבלות הידועות בהגנה שהוא מדמם נקודות, רשם סדרה סופר חלשה של 10 נקודות בממוצע למשחק ב-35% משדה.
גם הארל לצדו ירד באפקטיביות והיה חלש בהגנה. מה שקיבלנו זה שה-two men wrecking crew מהספסל שאספו ביחד 4 תארי השחקן השישי, הפסידו לספסל של דנבר. ולא תגידו שמול הפיק אנד רול שלהם עומד קווין גארנט... סך הכל ניקולה יוקיץ'.
מוריס ובוורלי- צריך להתייחס אליהם בפרופורציה הנכונה, שני רול פליירס. אלא שהם עושים הרבה רעש בשביל רול פליירס. הריב של מוריס עם מילסאפ העיר את דנבר, העבירות המיותרות של בוורלי הכניסו אותם מוקדם לבונוס (במשחקים 5 ו-6). מבחינת היכולת הם היו סבירים בסך הכל, היו יכולים להיות טובים יותר, אבל התחושה שהם די המאיסו את עצמם עם פוזה של טאף גאי ובלי הרבה קבלות מאחורי זה. אתם יודעים מה מעיד על קשיחות? לחזור מפיגור 3-1 ולנצח את הסדרה.
מה הלאה?
קוואי וג'ורג' חתומים לעונה הבאה. הקליפרס משכנו את העתיד שלהם עבור הצמד הזה, מה שאומר שהם צריכים לנסות להשאיר כמה שיותר חתיכות מהסגל הטוב שיש להם, ולעבוד על הדברים שהוזכרו כאן למעלה. בין אם ריברס על הקווים או מאמן אחר. אני חושב שלקראת העונה ההבאה הסיכוי שלהם עדיין as good as anyone. אבל הם צריכים לעבוד קשה בשביל לממש את הסיכוי הזה, ולהתנער קצת מהפוזה של וטרנים ואלופים, בקבוצה שמעולם לא עברה סיבוב שני.
במקרה של הבאקס התחלתי מההנהלה. אלא שבמקרה הזה אני חושב שהם עשו עבודה מצוינת בבניית הסגל כדי לבנות קונטנדרית. כוכב ראשי- יש. כוכב משני- יש. משלימים איכותיים- יש. גמישות בסגל- יש. לא לכל קבוצה קיימת הפריבילגיה לבחור בין הרכב גבוה (זובאץ' ב-C עם ג'ורג'-קוואי-מוריס בפרימטר), להרכב הגנתי (בוורלי, ג'מייקל גרין), להרכב התקפי (לו וויל, הארל). כך שמבחינתי הכישלון טמון כולו ברמת המאמן והשחקנים.
נתחיל מהמאמן
כישלון כפול של ריברס. הראשון הוא בהכנה של הקבוצה לקראת הסדרה. אמנם היו הרבה moving pieces, קורונה וכו', אבל הקליפרס לא ממש הצליחו לגבש כימיה. הזהות שלהם פחות ברורה מאשר של קבוצות אחרות, יותר מדי פוזשנים של תורי-תורך, פחות מדי פלואו. הזרוע השנייה בהכנה הלקויה היא מנטלית- מין תחושה של עודף ביטחון עצמי, כאילו שהסגל הזה מלא באלופי NBA ששחוקים כבר מריצות פלייאוף עמוקות.
הכישלון השני הוא בניהול הסדרה עצמה. אמנם הקליפרס שיחקו להערכתי די טוב במשחקים 5 ו-6 שהיו עשויים לסגור את הסדרה. אבל היה מעט מאוד problem solving של ריברס. הוא התעקש על הארל שקיבל בראש מהג'וקר בדקות החופפות שלהם. הוא לא ממש ניסה פתרונות יצירתיים בהגנה.
ויש את הנתון הנסיבתי שכבר קשה להתעלם ממנו, שריברס נוטה להפסיד סדרות שהוא אמור לנצח.
תזכורת: השנה היא 2014. הקליפרס בסדרה נגד אוקלהומה בסיבוב השני, במצב של 2-2. גיים 5 באוקלהומה. הקליפרס ביתרון של 7 נקודות עם 49 שניות בלבד לסיום! מצליחים איכשהו להפסיד את המשחק, ולאחר מכן את הסדרה.
אפשר לומר- אוקיי, אוקלהומה קבוצה מגה מוכשרת, זו לא סדרה שהם "אמורים" לנצח. נקסט.
השנה היא 2015. הקליפרס עולים ליתרון 3-1 בסדרה מול יוסטון, נראים בפירוש טוב יותר. יוסטון מצמצמת ל3-2 ולקליפרס יש הזדמנות לסגור את ההסדרה בבית בגיים 6.עולה ליתרון של 19 נקודות ברבע השלישי, רק כדי להידרס בתוצאה 40-15 ברבע האחרון, לאבד את המשחק ובהמשך את הסדרה. meltdown מארץ המלטדאונס.
והנה עכשיו זה קורה בפעם השלישית. קשה להצביע על נקודת מלטדאון ספציפית, אבל זו סדרה שהוא נכנס אליה כפייבוריט אדיר ואיבד יתרון 3-1. איבד יתרונות דו ספרתיים במחצית השנייה. ובגיים 7 פשוט שיחקו חלש. הסדרה הזאת היא האפסט הכי גדול לפחות מאז דאלאס-גולדן סטייט ב-2007. אולי אפילו יותר.
קשה להתעלם מהיסטוריה כזאת. פעם אחת זה מקרה, פעם שנייה צירוף מקרים, בפעם השלישי זו שיטה.
נעבור לשחקנים
קוואי- משחק 7 גרוע שלו. לא דרש מספיק את הכדור, וכשקיבל אותו לא היה אגרסיבי מספיק. משחק אנמי. לא מה שהיית מצפה מאחד השחקנים הטובים בליגה, במיוחד לא מקוואי שיש לו היסטוריה של משחקים גדולים במצבים דומים. באופן כללי הוא נחלש ככל שהסדרה התקדמה. נתון המשחק שאני שם לב אליו רק עכשיו- 0 זריקות עונשין לקוואי בגיים 7. אפס. זה מצביע מבחינתי על בעיה שהייתה לו בדרייב במשחק הזה.
בסך הכל הוא רשם פלייאוף לא רע. היה מצוין נגד דאלאס והתעלה בדיוק במצבים הנכונים. גם פתח מצוין נגד דנבר. אבל כאמור דהה בהמשך והשיא הגיע במשחק ההדחה ששיחק חלש מאוד. בסטנדרטים של השחקנים הטובים בליגה זה משחק שאי אפשר לתרץ אותו.
עוד אפשר לומר בהקשר הזה שקוואי התנה את החתימה שלו בקליפרס בכך שיביאו כוכב נוסף- את פול ג'ורג'. כמה חבל שאין לקוואי עין לכוכבים, והכוכב השקט שהיה לצדו בטוורונטו (לאורי) יותר טוב מהכוכב הנוצץ שקיבל לידו בקליפרס. מה שמוביל אותנו לשחקן הבא-
פול ג'ורג'- בקצרה, הוא אוברייטד. תמיד היה, ועכשיו נהיה עוד יותר בתקופה בה יש אינפלציה של כישרון. היכולת ההתקפית שלו הרבה פחות טובה מאיך שהוא נתפש. הוא לא שחקן התקפה טופ 10, גם לא טופ 20. ספק אם טופ 30, צריך לחשוב על זה. כמות משחקי הפלייאוף שהופיע בהם התקפית דומה לכמות המשחקים שהיה זוועה. הוא מקבל החלטות גרוע מאוד, לוקח זריקות לא טובות, מכדרר יותר מדי ומתבחבש יותר מדי. מאחורי הגב, בין הרגליים, מסביב לעולם ועושה תוקף על יוקיץ'. במקום פשוט לתקוף אותו בכניסה חזקה לטבעת, מה שהוא כמעט ולא עושה.
ה-cherry on top: עוד משחק הדחה שהוא נעלם בו, עם 4-16 מהשדה. באוקלהומה היה לו 2-16 במשחק הדחה, באינדיאנה 5-21.
לו וויליאמס- חזר לסורו, אפשר לומר. שחקן שלאורך כל הקריירה לא מצא את עצמו בפלייאוף, למעט העונה הקודמת שהקליפרס שיחקו בלי שום ציפיות מול גולדן. מעבר למגבלות הידועות בהגנה שהוא מדמם נקודות, רשם סדרה סופר חלשה של 10 נקודות בממוצע למשחק ב-35% משדה.
גם הארל לצדו ירד באפקטיביות והיה חלש בהגנה. מה שקיבלנו זה שה-two men wrecking crew מהספסל שאספו ביחד 4 תארי השחקן השישי, הפסידו לספסל של דנבר. ולא תגידו שמול הפיק אנד רול שלהם עומד קווין גארנט... סך הכל ניקולה יוקיץ'.
מוריס ובוורלי- צריך להתייחס אליהם בפרופורציה הנכונה, שני רול פליירס. אלא שהם עושים הרבה רעש בשביל רול פליירס. הריב של מוריס עם מילסאפ העיר את דנבר, העבירות המיותרות של בוורלי הכניסו אותם מוקדם לבונוס (במשחקים 5 ו-6). מבחינת היכולת הם היו סבירים בסך הכל, היו יכולים להיות טובים יותר, אבל התחושה שהם די המאיסו את עצמם עם פוזה של טאף גאי ובלי הרבה קבלות מאחורי זה. אתם יודעים מה מעיד על קשיחות? לחזור מפיגור 3-1 ולנצח את הסדרה.
מה הלאה?
קוואי וג'ורג' חתומים לעונה הבאה. הקליפרס משכנו את העתיד שלהם עבור הצמד הזה, מה שאומר שהם צריכים לנסות להשאיר כמה שיותר חתיכות מהסגל הטוב שיש להם, ולעבוד על הדברים שהוזכרו כאן למעלה. בין אם ריברס על הקווים או מאמן אחר. אני חושב שלקראת העונה ההבאה הסיכוי שלהם עדיין as good as anyone. אבל הם צריכים לעבוד קשה בשביל לממש את הסיכוי הזה, ולהתנער קצת מהפוזה של וטרנים ואלופים, בקבוצה שמעולם לא עברה סיבוב שני.
