נאוה פרנס, נטורופתית
New member
הכל מתפרק, מתמוטט
אין לי במה להיאחז החשבונות שוקעים לחריגות הרבה מעבר לאשראי המאושר העבודה ביבנאל מתבררת כאחיזת עיניים או עבודה בעיניים או משהו רעוע מסוג זה, מה שבטוח, זה שהם לא עושים את חלקם ולכן, אין פעילות, ואין כסף. היום מנהל המתנ"ס, שכבר מזמן קלטתי שלא ממש נוהג בכבוד באחרים (קובע פגישות, מקפיץ אנשים דחוף ואז נותן להם לחכות) החל היום לנסות להשתיק אותי עם משפט אינטיליגנטי שמתחיל במילים: "אני לא מרשה לך..." לאחר שחזר על המשפט 3 פעמים, עצרתי אותו עם התגובה הזאת: "מה זה, ´אתה לא מרשה לי´? אתה בכלל לא בעמדה של להרשות לי או לא להרשות לי להביע את דעתי. אתה לא אימא שלי, לא אבא שלי ואני לא ילדה קטנה..." נשארתי עם המילים בפה כי הבנזונה (תסלחו לי) סגר לי את הטלפון בפרצוף. זהו!!! אני גמרתי עם המקום הזה!!! מחר אתקשר לאנשים ואודיע שלא יתקיים חוג הסיבה: אני לא אוהבת את הדרך בה מתנהלים הדברים במתנ"ס אברר איתם אם יהיה להם עניין בחוג שיתקיים במקום אחר. זה, על כל מקרה, שאשאר בכפר תבור. בינתיים, אני צריכה לעשות החלטות ואין לי על בסיס מה לעשות אותם. אין כסף לקנות אוכל, גם לא יהיה, אני חייבת לעזוב את הבית הזה, לפני שהוא מתפרק לגמריי, אבל... לא מרשה לעצמי להתחייב על כלום. אין לי שום סיבה הגיונית להישאר בכפר, אין לי שום סיבה הגיונית לעבור לשום מקום אחר. אני רוצה לנתק מגע מהכל, רוצה לנתק כל מגע עם העולם החיצון: כבלים, אינטרנט, טלפון להתכנס פנימה עם יהונתן ולחכות להארה זה הגיוני כמעט כמו כל דבר אחר, אולי אפילו הגיוני יותר. הכל בפנים מת. השמחה, האהבה, והכי גרוע התקווה. אוספת את כל הכוחות כדי להחליף עם יהונתן כמה מילים לא מבינה לאן פנינו מועדות, או למה... אני אישה נהדרת, כל כך חכמה, אוהבת נותנת לא נשאר לי לעצמי. אולי אני לא יודעת לתת פנימה, אולי אני נאיבית בתפיסתי את העולם כמקום זורם, באמונתי שמה שאנחנו מוציאים, חוזר אלינו איכשהו ומזין אותנו בחזרה. רק הדברים הרעים חוזרים אלי בעולם החומר שאני חיה בו, ההזדמנויות מתגלות כאחיזת עיניים, אנשים טובים כמניפולטורים מתוחכמים. ד י י י י י י ! ! ! ! ! נמאס לי!!! אני לא יכולה לספוג יותר!!! אני לא יודעת להפסיק להוציא החוצה, וכבר אין לי מאיפה לתת זה כבר יוצא מהדם ומהבשר שלי. אני לא מבינה את העולם הזה, אף פעם לא הבנתי. עשיתי כל כך הרבה ניסיונות לחיות בו, אבל זה לא הולך. בעולם הזה, אנשים רק לוקחים, קורעים באכזריות נפשות תמימות ואוהבות. משחקים משחקים שאני לא מבינה את החוקים שלהם. אני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך להתחיל את מחר בבוקר לא יודעת... אני לא יכולה לנקוב באדם אחד שבאמת היה שם בשבילי ב- 45 שנות חיי זה לא מדוייק, כי בשנים האחרונות, ההורים שלי שם, בלי תנאים. עכשיו אני מרגישה שכבר אין תקווה לשחרר אותם מהעול שלנו, וזה מפריע לי, כי אני מרגישה שאני מושכת אותם איתי מטה, לתהום. מרימה את הראש קדימה ורואה אפילה. חלומות מנופצים, רסיסיהם מזמן איבדו את אורם. לא נשאר כלום. ויהונתן, איך עשיתי לו את זה? נשמה טהורה ויפה, מוכתמת באכזריות שחוויתי בשנים האחרונות, אני כל כך אוהבת אותו, וכל כך כואבת שאני לא יכולה להיות איתו בשמחה, בתנועה, בחיים. הכל מת בפנים. לא נשאר כלום. מדי פעם, אני מצליחה לגרד משהו למענו אבל רוב הזמן, אין לי חשק וסבלנות לכלום. מצילה את כולם באינטנט, בטלפון, ביומיום ומתה כל פעם עוד קצת בבית. אם יש לי ´יום לא טוב´ - אני חוטפת מהעולם. אלו שאוהבים אותי - כל הזמן מנסים לשנות אותי. לבדי לגמרי בעולם. אפילו את עצמי אין לי
אני כותבת ובוכה, בקושי רואה את המסך. חוככת בדעתי אם לשלוח או לא יודעת שחשוב לשחרר לפעמים. הרבה זמן לא הצלחתי לבכות. היום אני בוכה בקול. יהונתן נורא נלחץ כשאני בוכה. ואני כל כך טעונה, שסרט, או החדשות, גורמים לבכי לפרוץ דרך הסדקים. סתם משתפכת לי כאן ללא מטרה או סיבה מוצדקת. אתם כולכם עם תיקים כבדים וגורמים נוספים במשוואה. ברוך השם!!! על הבחירות שלי. מה אני רוצה מכם? הרי אין מוצא, ואין מושיע. כולם באותה הקלחת של ההישרדות המתישה. הלוואי והיה איזה מלאך מושיע שפותר את הכל
ילדה חולמת - כנראה שלעולם לא אהיה יותר מזה. אני אפילו לא יודעת איך לסיים. בא לי לגנוז את ההודעה ואני לא מרשה לעצמי. אביגיל, אם אתחרט על שליחתה, תמחקי! טוב? סתם שאדע שיש לי רשת ביטחון. אז מה אתם אומרים? יש למישהו רעיון? איך מתחילים את היום הראשון של שארית חיי? מה עושים איתו? לאן מובילים אותנו? כמו שהכל נראה, אנחנו בדרך המהירה לאבדון על החיים ועל המוות! - שולחת בלי לבדוק או לצנזר
נאוה
אין לי במה להיאחז החשבונות שוקעים לחריגות הרבה מעבר לאשראי המאושר העבודה ביבנאל מתבררת כאחיזת עיניים או עבודה בעיניים או משהו רעוע מסוג זה, מה שבטוח, זה שהם לא עושים את חלקם ולכן, אין פעילות, ואין כסף. היום מנהל המתנ"ס, שכבר מזמן קלטתי שלא ממש נוהג בכבוד באחרים (קובע פגישות, מקפיץ אנשים דחוף ואז נותן להם לחכות) החל היום לנסות להשתיק אותי עם משפט אינטיליגנטי שמתחיל במילים: "אני לא מרשה לך..." לאחר שחזר על המשפט 3 פעמים, עצרתי אותו עם התגובה הזאת: "מה זה, ´אתה לא מרשה לי´? אתה בכלל לא בעמדה של להרשות לי או לא להרשות לי להביע את דעתי. אתה לא אימא שלי, לא אבא שלי ואני לא ילדה קטנה..." נשארתי עם המילים בפה כי הבנזונה (תסלחו לי) סגר לי את הטלפון בפרצוף. זהו!!! אני גמרתי עם המקום הזה!!! מחר אתקשר לאנשים ואודיע שלא יתקיים חוג הסיבה: אני לא אוהבת את הדרך בה מתנהלים הדברים במתנ"ס אברר איתם אם יהיה להם עניין בחוג שיתקיים במקום אחר. זה, על כל מקרה, שאשאר בכפר תבור. בינתיים, אני צריכה לעשות החלטות ואין לי על בסיס מה לעשות אותם. אין כסף לקנות אוכל, גם לא יהיה, אני חייבת לעזוב את הבית הזה, לפני שהוא מתפרק לגמריי, אבל... לא מרשה לעצמי להתחייב על כלום. אין לי שום סיבה הגיונית להישאר בכפר, אין לי שום סיבה הגיונית לעבור לשום מקום אחר. אני רוצה לנתק מגע מהכל, רוצה לנתק כל מגע עם העולם החיצון: כבלים, אינטרנט, טלפון להתכנס פנימה עם יהונתן ולחכות להארה זה הגיוני כמעט כמו כל דבר אחר, אולי אפילו הגיוני יותר. הכל בפנים מת. השמחה, האהבה, והכי גרוע התקווה. אוספת את כל הכוחות כדי להחליף עם יהונתן כמה מילים לא מבינה לאן פנינו מועדות, או למה... אני אישה נהדרת, כל כך חכמה, אוהבת נותנת לא נשאר לי לעצמי. אולי אני לא יודעת לתת פנימה, אולי אני נאיבית בתפיסתי את העולם כמקום זורם, באמונתי שמה שאנחנו מוציאים, חוזר אלינו איכשהו ומזין אותנו בחזרה. רק הדברים הרעים חוזרים אלי בעולם החומר שאני חיה בו, ההזדמנויות מתגלות כאחיזת עיניים, אנשים טובים כמניפולטורים מתוחכמים. ד י י י י י י ! ! ! ! ! נמאס לי!!! אני לא יכולה לספוג יותר!!! אני לא יודעת להפסיק להוציא החוצה, וכבר אין לי מאיפה לתת זה כבר יוצא מהדם ומהבשר שלי. אני לא מבינה את העולם הזה, אף פעם לא הבנתי. עשיתי כל כך הרבה ניסיונות לחיות בו, אבל זה לא הולך. בעולם הזה, אנשים רק לוקחים, קורעים באכזריות נפשות תמימות ואוהבות. משחקים משחקים שאני לא מבינה את החוקים שלהם. אני לא יודעת מה לעשות. לא יודעת איך להתחיל את מחר בבוקר לא יודעת... אני לא יכולה לנקוב באדם אחד שבאמת היה שם בשבילי ב- 45 שנות חיי זה לא מדוייק, כי בשנים האחרונות, ההורים שלי שם, בלי תנאים. עכשיו אני מרגישה שכבר אין תקווה לשחרר אותם מהעול שלנו, וזה מפריע לי, כי אני מרגישה שאני מושכת אותם איתי מטה, לתהום. מרימה את הראש קדימה ורואה אפילה. חלומות מנופצים, רסיסיהם מזמן איבדו את אורם. לא נשאר כלום. ויהונתן, איך עשיתי לו את זה? נשמה טהורה ויפה, מוכתמת באכזריות שחוויתי בשנים האחרונות, אני כל כך אוהבת אותו, וכל כך כואבת שאני לא יכולה להיות איתו בשמחה, בתנועה, בחיים. הכל מת בפנים. לא נשאר כלום. מדי פעם, אני מצליחה לגרד משהו למענו אבל רוב הזמן, אין לי חשק וסבלנות לכלום. מצילה את כולם באינטנט, בטלפון, ביומיום ומתה כל פעם עוד קצת בבית. אם יש לי ´יום לא טוב´ - אני חוטפת מהעולם. אלו שאוהבים אותי - כל הזמן מנסים לשנות אותי. לבדי לגמרי בעולם. אפילו את עצמי אין לי
