הלוואי ולא הייתי.
אני לא יכול ולא רוצה יותר להתמודד עם כישלונות. אני לא מכיר אף אחד שיוכל להבין, לתת יד, לנסות להבין כי סך הכלאני יוצא דופן.אני לא יכול להתמודד עם השוני הזה, כי אין לי את הכלים. אין לי את החברים, אין לי את המשפחה, אין לי כלום שיעזור לי למשוך קדימה. אני משתיק את המצפון עם אלכוהול, אבל אני יודע שרע לי,אני מרגיש את זה כל הזמן. גם כשאני מחייך, גם כשאני מתחבא, גם כשאני ישן. זה זורם בתוכי. אני ושב על זה הרבה בזמן האחרון. אני אומר לעצמי מה כל המלחמות האלה שוות? אין לי ערך לחיי אדם, ולכן אני לא מצליח להבין בשביל מה עליי להמשיך להיות. כמו שנשמע שטנק נהרס אבל החייל נשאר בחיים. אני לא מצליח להבין למה זה כ"כ חשוב שהוא שרד. למה אף אחד לא צועק : "הלו, הטנק הזה שווה פי 10 ממנו!" אני לא מצליח לראות חשיבות בחיים ולכן אני יכול להיפרד מהכל כאן בצורה חלקה ונוחה יותר. וגם לא איכפת לי אם למישהו יכאב או שלמישהו יפגע כי אני חייב לחשוב קודם כל על עצמי ואם רע לי ומצאתי דרך פתרון לא רעה בכלל - אז כל השאר לא מעניין אותי, אני רוצה לעזוב ואני לא רוצה לחזור יותר. פתאום אני מבין שלא אוכל להיות בשום מקום על פני הכדור. למה כ"כ רע? למה כ"כ בודד? למה חשוך גם ביום? איך אפשר בכלל לחיות ככה? כולם אומרים לי שיהיה טוב, כולם שקרנים, כולם עיוורים, כי יהיה פה רק יותר ויותר רע. ההתמוטטות התחילה שנים לפני, אבל עכשיואני עומד לבד, בחושך, בלי אף אחד, לא מכיר את עצמי, וגם לא רוצה להכיר. אני סה"כ רוצה שיעזבו אותי בשקט. תנו לי לגווע, תנו לי לדעוך. רק למות.
אני לא יכול ולא רוצה יותר להתמודד עם כישלונות. אני לא מכיר אף אחד שיוכל להבין, לתת יד, לנסות להבין כי סך הכלאני יוצא דופן.אני לא יכול להתמודד עם השוני הזה, כי אין לי את הכלים. אין לי את החברים, אין לי את המשפחה, אין לי כלום שיעזור לי למשוך קדימה. אני משתיק את המצפון עם אלכוהול, אבל אני יודע שרע לי,אני מרגיש את זה כל הזמן. גם כשאני מחייך, גם כשאני מתחבא, גם כשאני ישן. זה זורם בתוכי. אני ושב על זה הרבה בזמן האחרון. אני אומר לעצמי מה כל המלחמות האלה שוות? אין לי ערך לחיי אדם, ולכן אני לא מצליח להבין בשביל מה עליי להמשיך להיות. כמו שנשמע שטנק נהרס אבל החייל נשאר בחיים. אני לא מצליח להבין למה זה כ"כ חשוב שהוא שרד. למה אף אחד לא צועק : "הלו, הטנק הזה שווה פי 10 ממנו!" אני לא מצליח לראות חשיבות בחיים ולכן אני יכול להיפרד מהכל כאן בצורה חלקה ונוחה יותר. וגם לא איכפת לי אם למישהו יכאב או שלמישהו יפגע כי אני חייב לחשוב קודם כל על עצמי ואם רע לי ומצאתי דרך פתרון לא רעה בכלל - אז כל השאר לא מעניין אותי, אני רוצה לעזוב ואני לא רוצה לחזור יותר. פתאום אני מבין שלא אוכל להיות בשום מקום על פני הכדור. למה כ"כ רע? למה כ"כ בודד? למה חשוך גם ביום? איך אפשר בכלל לחיות ככה? כולם אומרים לי שיהיה טוב, כולם שקרנים, כולם עיוורים, כי יהיה פה רק יותר ויותר רע. ההתמוטטות התחילה שנים לפני, אבל עכשיואני עומד לבד, בחושך, בלי אף אחד, לא מכיר את עצמי, וגם לא רוצה להכיר. אני סה"כ רוצה שיעזבו אותי בשקט. תנו לי לגווע, תנו לי לדעוך. רק למות.
