הדיונים שלך איתי מגיעים ל"מחוזות הזויים"
כי אני משתדל להגיב לעיקר. אצלך רטוריקה היא העיקר, אז במקום להסביר למה הטיעונים שלך שגויים, אני מוצא את עצמי מתייחס לכל מיני הסחות דעת, הטעיות וחצאי-אמיתות שאתה זורק.
(להלן דוגמאות
 
"אני מעלה טענות מסודרות, ואתה מודיע "זה לא קשור!"" לא בדיוק. אמרתי "זה לא קשור" על משהו אחד, ונתתי תגובה למשהו אחר. בחרת להתעלם מהחלק השני (מה ששוב מחזק את הרושם שלא מעניין אותך התוכן).
אמרתי "זה לא קשור" כי אני באמת לא רואה את הקשר. מה הייתי אמור לעשות? להסביר על הקשר שאני לא רואה?
אם יש קשר, מן הסתם אני לא מבין משהו. איך זה שארחיב על דברים שאני לא מבין היה מקדם את השיחה?
אם הטענות שלך כל כך מסודרות, לא אמורה להיות לך בעיה להסביר מה אני מפספס, במקום לומר משפטים סתומים כמו "זאת לא בעיה של הדברים".
 
"מכיון שהודעת שאני צודק כבר בהודעתך הראשונה, הדיון היה צריך להסתיים שם" עוד דוגמא מעולה לרטוריקה. הנה מה שאמרתי בפועל:
ההודעה שלך נכונה טכנית, אבל שגויה מהותית. "במדע אין הוכחות" ו"במדע הכל כל הזמן מוטל בספק עקרוני" הן טענות נכונות, אבל רק אם משתמשים במילה "הוכחה" בתוך השיח המדעי.
צריך יכולות קריאה מאוד... יצירתיות כדי לראות בזה הסכמה.
 
"אבל אתה לא מסוגל לשתוק" הי זה... טוב, זה די מדויק. אין מה לומר, כשאתה צודק אתה צודק.
 
"מוטב שתעמוד במילה של עצמך, לפחות מפעם לפעם, ותימנע מלהגיב." וחזרנו לרטוריקה.
בשום מקום בדיון הזה לא אמרתי שאפסיק להגיב.
פעם אחת בשיחה אחרת אמרתי שהוצאת לי את החשק להגיב. מיד לאחר מכן החלטת לקרוא לי שקרן, גזען, "חולה של ממש" והחלטת שלדעתי "החרדים הם האויב האולטימטיבי של כל מה שטוב במדינה". אז כן, היה לי קצת קשה להבליג. עכשיו אתה נתפס לזה, ועושה מזה מטעמים.
