המוות בספרים - ספציפית שאלת מותו של סנייפ.

[topnop]

המוות בספרים - ספציפית שאלת מותו של סנייפ.

בימים האחרונים אני תהיתי לגבי מותו של סנייפ. איך כל הסנפסייסטיות {או הסנייפסיסטים} הגיבו למותו? עד כמה זה היה עצוב להם והאם אפילו זה הרס להם את הספר? או להפך, איכשהו גרם לספר להיות טוב יותר?

ומה בקשר לכל שאר מקרי המוות? - האם היה איזה מוות שהייתם מבטלים? או האם אתם חושבים שזה מה שעושה את זה לטוב?

 

[OKDeSign]

השאלה היא רק לסנייפיסטים?

 

[topnop]

לא לא לכל מקרי המוות בספרים גם! ^_^

ספציפית לזו של סנייפ, אבל גם תהיתי אם היו מקרי מוות שהייתם מוחקים או משנים.

 

[OKDeSign]

ממ זה שאלה קשה

כאילו, הייתי מוחקת בשניה של המוות של סיריוס (שקט ספיר) אבל אני גם מבינה שאז הדברים היו קורים מאוד אחרת, אז אולי לא?
הרבה מהמיתות בשביעי הרגישו לי יותר מידי, ושוב, כל דבר משנה את ההמשך אבל הייתי שבורה על המוות של פרד, לופין ודובי (וגם טונקס).
דמבלדור היה עצוב אבל דווקא אותו הייתי משאירה.
הדוויג היה מין, מיותר לא מיותר כזה עם כל ההרגשת "הארי נשארת לבד בעולם"
סנייפ, פחות דיבר אלי, אני לא אוהבת אותו, הוא דמות מאוד מסובכת ומלאת עבר ואופי, אבל עדיין לא אהבתי אותו, אפילו לדעתי היה קצת סלחני מידי.
סדריק היה המוות הראשון (קווירל ממש לא רנלוונטי, במיוחד שהוא "רע" מובהק), והמוות של סדריק, כמה שהוא עצוב, דווקא היה מאוד חשוב, ולא הייתי מוותרת עליו בכלל.
&nbsp
זה בעיקר שלא באמת היו מיתות עד ה4 ספרים האחרנים, וגם לא זה לא הכי מדוייק, כי שוב, בסוף הרביעי זה סדריק, שמניע עלילה, בסוף החמישי סיריוס (שהיה חשוב / נוראי) ואז דמבלדור בשישי שלא היה מפתיע כי בנו לנו את זה לאורך כל הספר, ואז רק בשביעי יש טבח דמויות מטורף, שחצי מהם נהרגים בקרב..

 

[siriusgirl]

 

[meli99]

בתור הסנייפיסטית הראשית

אני מסתכלת על זה בשתי דרכים...
מצד אחד, הייתי בשוק כשסנייפ מת. הפנטזיה הפרועה ביותר שלי הייתה שבסוף, בסוף, כשזה הכי משמעותי וחשוב, הארי וסנייפ ילחמו כתף אל כתף ויראו לוולדמורט מה זה...
מצד שני, זה הרי ברור ממבנה האישיות של סנייפ, מהדרך בה הדמות בנויה והדרך בה התפתחה שדבר כזה יכול לקרות רק כמה דקות אחרי שהגיהנום יקפא ולכן אני מבינה למה ברמה הספרותית המוות הזה היה חייב לקרות ואני מעריצה את רולינג על הדרך שבה זה נעשה, על העובדה שסנייפ הראה, ולו לרגע אחד, מי הוא באמת באופן חד משמעי שלא מותיר לנו ספק, ברגע מותו, לצד מי הוא ושלמרות זאת, הוא לא מאבד את האישיות שלו והאופי שלו.
אני גם שמחה שהוא לא מת כבוגד באף אחד מהצדדים ושבמוות שלו ובכך שהוא נתן לו את הזכרונות שלו, הוא נתן את הדחיפה האחרונה להארי כדי שיוכל לעשות את המוטל עליו.
&nbsp
וכן אור, את לא חולמת, זו באמת אני...

 

[פיקסית נצחית]

 

[OKDeSign]

אה תישארי!

האמת ד"א, שגם אני רציתי במקום כלשהוא שסנייפ ילחם נגד וולדמורט

 

[meli99]

יש עוד משהו שחשבתי עליו

זה כאילו לא קשור ישירות לעלילה אלא יותר לבניית הדמות. מבחינתי אם דמות עוברת חוויה כלשהי, קורה לה משהו או שהיא מתה וזה גורם להתפרצות של רגש, משמע שהסופר/ת עשה/תה עבודה נהדרת בבניית הדמות וביצירת הקשר בינה לבין הקורא. עכשיו, זה נכון שאפשר להתווכח על מה נכון ספרותית ומה לא ומה מוסרי או מוצדק ומה לא ומה מקדם עלילה או לא אבל בסופו של דבר, ברגע בו יושבים לקרוא ספר בפעם הראשונה, הדבר החשוב ביותר הוא מה הדבר הזה שאתה קורא גורם לך להרגיש, האם הוא מעורר בך הזדהות, דחייה, אהבה, כעס? האם החוויה שאתה עובר גורמת לך לחשוב, נשארת איתך?
&nbsp
כל הניתוחים של ראוי / לא ראוי, מוצדק / לא מוצדק הם דיונים שבאים אחר כך והם רק מוכיחים את הכח של היצירה.

 

[Maldini Girl]

אהבתי את השאלה

1. מאד אהבתי את קו העלילה של המוות של סנייפ, לא כי הייתי בעד שהוא ימות אלא כי זה הוביל להתפתחויות מעולות ומעניינות (הקטע שבו הארי רואה את העבר של סנייפ היה אחד המרתקים בספר בעייני) מה שמוביל אותי לשאלה השניה שלך...
&nbsp
יש לי בעיה כשבספרים/ סרטים למוות אין משמעות. כשהורגים דמות צריך להיות משהו מעבר- לפחות בעייני, מאשר להגיד "הוא מת".
ולכן, מאד צרמו לי כמעט כל המתים בספר השביעי (פרט להדוויג ועין הזעם. אני מתכוונת בעיקר לאלו שמתו במלחמה) רולינג פשוט הרגה כ"כ הרבה דמויות שאני כבר לא זוכרת את מי מהם הרגה (למשל, לא זוכרת מי מהתאומים מת- פרד או ג'ורג') מה שהופך את המוות שלהם לחסר משמעות לעלילה, בעייני.
להבדיל מאלו, המוות של סנייפ היה מאד משמעותי.

 

[topnop]

אני חושבת שיש פה בעיתיות מסויימת

הרי נכון, יש מקרי מוות שהם סוג של נחיצות מבחינת עלילה {סריוס, דמבלדור, סדריק}, אבל גם כאלו היו {לפי דעתי} המוות של המלחמה- כי זו היא בדיוק הנקודה. במלחמה זה כמו יד גדולה שמעיפה חיילי משחק שחמט. כולם חוטפים ללא הבדלים וכל אחד יכול למות גם אם או בלי הצדקה.

 

[OKDeSign]

יש לזה כאילו הצדקה של ראליזם

במלחמה כמו שמלחמה, לא רק מי שמגיע לו מת, מתים גם הרבה חפים מפשע
הגיוני מאוד שזה היה חלק מהכוונה בריבוי מקרי המוות (שאני לא שמחה / מאשרת את זה)

 

[רוזי ק]

אז זהו שהצידוקים שלה היו די קלושים

רציתי לעשות עוד יתום אחד ולסגור מעגל (לופין וטונקס)
או גרוע מזה,לא הצלחתי להרוג את ארתור וויזלי בחמישי אז הרגתי במקומו את לופין
הארי היה צריך שהקשר עם העולם החיצון ינותק (הדוויג)
דווקא לסנייפ היה צידוק עלילתי מוצק, בגלל שזו היתה הדרך היחידה לגרום להארי להאמין לו, וככה גם לסיריוס ודמבלדור שהיו המנטורים שעוזבים את הגיבור ברגע שהוא מוכן להתמודד לבד.
אפילו למוות של דובי היה צידוק עלילתי - הגמדון הנאמן שמציל את הגיבור ואז מת.
אבל המיתות בקרב היו חסרות משמעות כי לא קיבלנו שום רקע, הם לא הצילו ישירות את הארי או אחד מהגיבורים האחרים, זה נורא ריאליסטי ונורא לא מתאים לדעתי לספר פנטזיה.