המוות ככלי רב-עוצמה

princeOFdream

New member
המוות ככלי רב-עוצמה../images/Emo129.gif

טוב, לאחר שהשרשור הראשון שפתחתי נסגר כך שלא היה ביכולתי להבין את עמדתכם בנוגע ל'חברותי' בפורום הזה, אנסה בדרך קצת שונה. ברצוני להעלות בפניכם את סוגיית המוות: בספריו של קרלוס קסטנדה למשל או בספרו של פאולו קואלו- 'יומנו של מכשף' (אשר בו הוא מספר על מסע רוחני משלו בדרך 'המסורת', כך הם נקראים) ובעוד תרבויות רבות העוסקות בנסיון להגיע לשלמות רוחנית המוות נחשב ככלי רב-עוצמה. היציאה מנק' ההנחה היא, שאם אדם יהיה מודע למותו- מודע באמת שהוא עומד למות מתישהו ולא תהיה לו הזדמנות שניה באותם חיים להשיג את מבוקשו, אז שום דבר לא יוכל למנוע ממנו לפעול בכל דרך שהיא, שום דבר לא יפחיד אותו ושום דבר לא ימנע ממנו לנסות דברים שנראים בלתי-יאומנים, היות והוא חי רק פעם אחת ויש לו רק פעם אחת לנסות זאת. חשבתי על זה רבות ואכן, יש אמת בדברים אם היינו מודעים לכך שאנחנו עומדים למות מתישהו בכל מקרה (ומעבר לכך- שהמוות ייקח אותנו בזמן שבו הוא צריך לעשות זאת), היינו מוכנים להסתכן בכל דבר היות וגם-ככה הגרוע מכל כבר עמוק בתודעתנו. בפועל, מאד קשה להגיע למודעות למוות שלך- אין לדעת אם כאשר אתה מסתכן אתה מקרב אותו אליך, אין לדעת אם יש לך חיים נוספים אחרי שייפגעו אם תעשה טעויות חמורות בחייך הקודמים ובסה"כ המוות הוא הדבר הכי לא-נודע לנו והכי מפחיד אותנו- זהו פחד שנמצא עמוק בהוויתנו כיצורים חיים. השאלה שלי מורכבת משני סעיפים: א. האם אתם מסכימים שאם אדם אכן יהיה מודע למוות שלו, הוא יהיה מסוגל לכל? ב. אם כן, אז איך לדעתכם אדם מסוגל להשיג מודעות זאת?
 

s h i r a n 2 0

New member
הסבר

אני מתה מעייפות.. אז תסלח לי אם אצטט את עצמי.. דנו בסוגיית המוות כמוסיפה משמעות לחיים בפורום פילוסופיה לכל.. זה מה שרשמתי: קראתי ספר שניקרא "ורוניקה מחליטה למות" בספר מסופר על בחורה צעירה ויפה שמחליטה לשים קץ לחייה.. ולא היא לא מדוכאת או עצובה.. בחורה יפהיפיה שיש לה מחזרים.. ויש לה לכאורה את כל הסיבות לרצות להישאר לחיות אז למה היא מחליטה בכל זאת לשים קץ לחייה ? מכמה סיבות האחת, הכל בחייה היה אותו דבר, וברגע שנעוריה יעלמו זה יהיה כמו ירידה מהירה ומסחררת.. המחלות.. החברים שנישארים מאחור.. כמו כן, המעגליות שבחיים.. הכל חוזר עך עצמו..עד שמגיעה החוויה הסופית.. המוות.. אז למה לא לקטוע את זה כשאתה עוד צעיר.. ולא למות עם הרגשה של החמצה... ? כן כבר אמר שופנהאור.. שהוא היה מעדיף לא להיוולד בכלל.. ומהנימה הפסימית הזאת.. בסופו של דבר היא נכשלה בניסיון ההתאבדות שלה ( שאגב רק בשביל הבדיחה היא רשמה שהיא התאבדה בשל העובדה שאף אחד בעולם לא יודע איפה סלובניה על המפה..) היא הגיעה לבית חולים לחולי נפש.. הפסיכיאר אמר לה שנישאר לה שבוע אחד בלבד לחיות בגלל מה שהיא הכניסה לגופה!!! תארו לעצמיכם ? אתם בחיים.. הולכים... נושמים.. וחיים עם המחשבה שנישאר לכם כמה ימים ספורים לחיות.. זה לא מוות מהיר.. זה מוות איטי.. ומודע.. מאותו רגע.. ורוניקה השתנתה מקצה לקצה.. ורק אז היא בעצם הבינה את משמעות החיים.. (מי שרוצה לקרוא את הספר ולא רוצה שאהרוס לו את הסוף שלא יקרא את הפיסקה הבאה) אבל הפוואנטה הגדולה, זה שהדוקטור בעצם שיקר.. לא באמת נותר לה שבוע לחיות.. אבל ורוניקה חיה את שארית חייה מאז ניסיון ההתאבדות במחשבה שאולי היום זה יומה האחרון על פני האדמה.. ובגלל זה היא תמצה את חייה "הקצרים".. ובחזרה אלינו.. גם החיים שלנו שבריריים לא פחות.. אתה יכול לצאת החוצא.. להידרס.. ליפול.. לעשות תאונת דרכים.. לגלות שיש לך מחלה סופנית.. זה לא כזה הזוי.. זה קורה כל יום.. כל רגע.. לאנשים.. לאנשים מביננו.. במידה מסויימת גם עלינו מרחף ענן ה"למות היום.." אז זה מה שאני חושבת על המוות.. לא לקחת אותו כמובן מאליו.. להעריך אותו.. לדעת שעצם העובדה שאנחנו סופיים מעניק משמעות לחיינו.. וגורם לנו לרצות למצות אותם עד הסוף.. אני לא אשקר. הייתי מתה להיות ניצחית ולחיות בתרבויות השונות במאות השונות.. תקופת הרנסנס למשל.. ואולי בכלל עצם זה שאני רק בת 20 והזיקנה וההתבגרות לא מפחידה אותי עדיין גורם לי לחשוה על המוות כמו שאני חושבת.. זה כמו הר.. שאני נמצאת בתחתיו.. ולא רואה את הצד השני שלו שרק אנשים מגיל 40 פלוס רואים.. את הסוף... אבל ככה אני מרגישה היום.. אנחנו כפרפרים עם חיי יעוד והמוות כמעניק משמעות.
 

princeOFdream

New member
המוות מעניק משמעות?

בעצם את אומרת דברים דומים מאד לדברי- בעוד אני שואל אם המודעות לכך שאנחנו עומדים למות וההשלמה אם זה, גורמת לתפיסתנו לקלוט שיש לנו רק הזדמנות אחת בחיים ולכן עלינו לנסות הכל ללא כל פחד או נתינה לספקות להפריע לנו? ואת אומרת שעצם העובדה שאנו סופיים מעניקה משמעות לחיינו. בסה"כ יש דמיון, אני אומר שאנו צריכים להכיר במותנו כדי לקבל את העוז לנסות הכל (שהרי רק בדרך ההתנסות ניתן להצליח). ואת אומרת שאנחנו צריכים להעריך את העובדה שאנו סופיים משוםשזה מה שנותן את המשמעות לחיינו. אבל כאן איני מסכים איתך- אני לא חושב שהידיעה הנ"ל מעניקה משמעות לחיינו, אולי להיפך, אולי היא גורמת לנו להתייאש היות וגם ככה אנו סופיים. אני אומר שאנחנו לא צריכים להתייחס אל הסוף, אלא אל העובדה שיש לנו רק פעם אחת את החיים הללו ולכן עלינו למצות אותם ככל שאפשר בלי לפחד מסכנות שהרי גם-ככה סופנו יבוא מתישהו. ומה שאני רוצה ללמוד בנושא זה כיצד אפשר להגיע להשלמה הזו עם קיומו של המוות? אני מבחינתי עד שהתחלתי לחשוב על המוות בכיוון הזה נזהרתי כלל לא לחשוב עליו, כדי לא (איך אומרים?) לפתוח פה לשטן- לעשות עין הרע, אבל כעת אני חושב שאני צריך לשנות את המנטאליות הזו...
 
המוות והחיים שבדרך

"טוב, לאחר שהשרשור הראשון שפתחתי נסגר כך שלא היה ביכולתי להבין את עמדתכם בנוגע ל'חברותי' בפורום הזה, אנסה בדרך קצת שונה" מבין האנשים פה, כל אחד הגיע לפורום הזה באופן האישי שלו... אנחנו לא קבוצת אנשים, אנחנו לא מאוחדים בשום דרך במחשבותינו/רגשותינו/דעותינו וכו' אז ככה שאין פה דעה רווחת על האם אתה מתאים לכאן או לא. אין "חברות" בפורום, כל מי שרוצה יכול לבוא ולכתוב, כל מי שרוצה להפסיק יכול להפסיק, זהו מקום פתוח. "האם אתם מסכימים שאם אדם אכן יהיה מודע למוות שלו, הוא יהיה מסוגל לכל?" אני מסכימה אם זה חלקית ובאופן מסויים; כשמישהו באמת מודע למוות שלו (להבדיל מחושב על המוות שלו), באמת מודע- התפיסה משתנה. התפיסה ה"חדשה" יכולה להיות מאיימת, יכולה להיות מפחידה, יכולה להקנות חופש הרבה יותר גדול, יכולה להוות מניע בכדי לעשות ת'מיטב בכל שניה, התפיסה בעקבות המודעות למוות יכולה לגרום לכל מיני דברים לקרות... אם אדם מודע למוות ומתחיל רק לפחד- אז סביר להניח שהוא לא מסוגל לעשות "הכל"... אני מכירה מישהי שהמודעות למוות גרמה לה לחיות בפרנויה במשך תקופה ארוכה (עכשיו היא עוברת טיפולים...) אם אדם מודע למוות והתגובה שלו לזה היא כוונה להפיק מהחיים בכל שניה כמה שיותר - סבירל הניח שהוא יהיה מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שהוא הסכים לעשות פעם. "אם כן, אז איך לדעתכם אדם מסוגל להשיג מודעות זאת?" תראה, כתבת כאן בטקסט שזה קשה להיות מודע למוות... זה לא קשה. פשוט תמשיך לנסות ולהתכוון להיות מודע למוות שלך. הינה משהו שאולי יעזור לך ואולי לא: אתה יכול לעצום עיניים, לנסות לתפוס את כל היקום הענק הזה, לנסות לחוש בו. אחרי שאתה מנסה הרבה/הצלחת לפחות קצת, תקלוט איך האנושות פה זמנית, תיכף יבוא "גל" וישטוף את כל האנשים לים (מטאפורה ל"מוות"). תרגיש את עצמך בתוך היקום הע-נ-ק הזה, תרגיש את הנשימה שלך, תנסה באמת לקלוט (לא רק שכלית) שעכשיו אתה נושם- עכשיו אתה חי. עם כל נשימה שבאה זה אומר שאתה חי... עד לנשימה האחרונה. תודה על שאלותיך
 

princeOFdream

New member
ראשית,

על לא דבר, זה הדדי- כולנו רוצים מידע (מסוגים שונים) פה. שנית, תודה על הרעיון, אבל יש לי בעיה אחת איתו- איך שזה נכתב פה באופן וירטואלי ואני קורא את זה על מסך של מחשב, זה נשמע בעיקר כמו איזה מתכון מספר מתכונים
 

nivinivini

New member
שכחתם איזה פרט קטן על הדרך

אנחנו מתים כל פעם ש"הולכים לישון". וכשמתים במודעות מלאה בעצם עושים חלימה. אין יותר מדי מעבר לזה. אין ייעוד, אין בטיח. אנחנו עוד סוג של ג'וקים. אז המודעות למוות, זה ממש לא (לטעמי) ניצול כל שנייה של החיים, לעשות הכל, כל מה שלא הספקתי. הרי זה אף פעם לא נגמר. המודעות למוות זה שביעות רצון טוטאלית. לא מסיפוק חומרי ולא רגשי ולא מנטאלי. פשוט שביעות רצון ונכונות לעבור הלאה.
 

princeOFdream

New member
מממ...

תחילה- כשאנו ישנים, אנו לא מתים, לא יודע איזה ניסוי מדעי הביא אותך למסקנה המוזרה הזו, אבל היא שגויה בברירור- ספר לי, למה אתה חושב שכשאנו ישנים אנו מתים? דבר שני, אנחנו סוג של ג'וקים? זהו דימוי שאצלי לא מתקבל כלל על הדעת, גם אם תמצא כמה פרטים דומים- באותה מידה אני יכול להגיד לך שאנחנו סוג של קופים, אבל אני לא אומר את זה. תחשוב עכשיו אם יש דמיון... ובנוגע לענייננו- דבריך על המוות מעניינים, אבל אני לא מבין אותם עד הסוף לדעתי- למה זה מביא אותנו לשביעות רצון לדעתך?
 
לא רוצה למות

אני לא מצליחה להמית את מה שקרה לי אתמול. חשוב לי מה שקרה לי אתמות ושבוע שעבר ולפני כן. חשוב לי מהאמרו לי מה כתבו עלי בפורום הזה , שיירדו עלי. חשוב לי שמישהו זרק אותי לפני שבועיים נפגעתי ממנו. חשוב לי מה יקרה לי מחר. אני רוצה שיאהבו אותי. אני רוצה מההורים שלי משהו, מהחברים שלי. אני רוצה אהבה חום ,לפעמים אני רוצה שיתעללו בי. העיקר שיתייחסו אלי. אני בכלל לא מבינה איך אני יכולה למות. אני מגיבה לכל דבר כאילו זה מאוד חשוב לי. אני מחכה לאישורים. אני מגיבה לכל מה שקורב לי. בכללל לא מבינה מה זה מןןת. ולא עוזר לי לחשוב על זה. אני רוצה לחיות. לחיות לחיות !!!!!!!
 

nivinivini

New member
אני אומר שמצד אחד לא צריך להעמיס על

עצמנו מעבר למידה, שלא נשתגע רק. אבל ליהיות סופר מפונק לא הולך עם "ראייה", השתקת הדיבור הפנימי, חלימה וכו' (שכל אלה בעצם זה אותו דבר).
 
זה הפרוש של לא בבית ספרנו?

תוהה באפלה תוהה האפלה! אם לתהות באפלה זה פינוק אז מה זה לא פינוק לדעתך?
 
פרוש הפרוש

למה את מתכוונת? א. את קוראת לתוהה באפלה לצאת מהאפלה ולענות על מה זה לא פינוק? ב. את אומרת תוהה באפלה ( כינוי) תוהה באפלה ( פעולה) וזה בעיניך לא פינוק? הסבירי נמקי וצטטי אם את רוצה להיות בבית ספרנו
 
מה הכוונה שכל אלה הם בעצם אותו דבר?

האם התכוונת שהם מושפעים אחד מהשני מאד - בשביל כולם צריך אנרגיה פנויה? אם לא, אז למה התכוונת?
 

nivinivini

New member
כולם באים מתוך אותה נקודה.

מהי הנקודה הזאת, באמת קשה להסביר במילה מסויימת, אבל איכשהו זה קשור לשביעות רצון טוטאלית, LET GO טוטאלי.
 
מה לא התקבלתי?

זתומרת שאני צריכה לחזור לפורום של החנונים? " דרך המפונקים" "כוסיות בע"מ" למה, אתה כזה, לוחם מהסיירת שלא בוכה ושיודע הכל? מגבעתי אולי?
 

nivinivini

New member
ת'אמת די כעסתי על עצמי כשכתבתי את

זה. אני סופר מפונק בע"מ. מודה.
 
למעלה