המוות ככלי רב-עוצמה

[rami la]

הרצון לחיים לא מונע\דוחה את המוות

קרלוס בשם דון חואן כתב שהמוות מחכה לנו מעבר לפינה תמיד.ולכן על הלוחם תמיד להיות מוכן(בתנוחה של לוחם)אליו. אנחנו צריכים לחיות כך שתמיד אנו רואים את המוות מול העיניים וכך אנו מבינם את האמת המוחלטת שהמוות נותן לנו-לכל מעשינו אין שום תכלית ותועלת, משם מתחיל החיפוש ודרך הלוחמים, הווי אומר הרצון להיות חופשי. לגבי מה שאמרת לגבי היפגעותך והרצון ליחס, אני חושב שזה מובן שזה נובע מהחשיבות היתרה שאת מקדישה לעצמך על מנת להפסיק להפגע,להזרק,לרצות אהבה, עלייך לבטל את החשיבות העצמית(שקיימת אגב בכל אני מבנינו או לפחות רובנו) תתחילי בכך שלא תצפי ליחס מסוים אלייך ואל תשקעי ברצון להתחבב על הזולת ע"י טיפוח האני שלך מקווה שעזרתי קצת

 

[אחת בדרך]

לוחם לא מפקיר את עצמו לדבר

אפילו לא למותו. זה מה שאומר האיש החכם. אולי אני מניחה הנחה שגויה, אבל מקריאה של הדברים שלפני השאלות שלך אני מרגישה שעבורך המוות הוא איזה שהוא תירוץ להפקרות מסויימת [מילה בעיתית, אל תתפס עליה] או לאיזה שהוא Death wish כזה או אחר, משהו בסגנון - אם ממילא אני הולכת למות, אז יאללה קרחנה. לכן פתחתי בציטוט הזה של דון חואן. אני מקווה שהנחתי הנחה שגויה ושאני רואה מהרהורי ליבי. having said that, עבורי המודעות למוות היא כלי רב עוצמה למיגור הרחמים העצמיים. נשמעתי לעצתו של דון חואן, ובמקום להתייעץ עם הרחמים שלי, אני מתייעצת עם המוות שלי. גיליתי שהרבה פעמים כשעצוב לי, בעצם אני מרחמת על עצמי. ההתיחסות למוות, קודם כל נותנת לי פרופורציות שבאופן יומיומי מאד חסרות לי. השאלה "אם אני הולכת למות מחר, האם [זה או אחר] באמת חשוב כל כך/ האם אני עדיין ארגיש [ככה או אחרת]" נותנת לי המון עוצמה ומעמידה אותי מיד במקום. קשה לי מאד להמשיך לרחם על עצמי כשאני עומדת למות כל רגע. את המודעות למוות שלי אני משיגה בעיקר בשתי דרכים - קודם כל על ידי השאלה הזו או וראיציות אחרות שאני שואלת את עצמי כל פעם שאני מרגישה שהבהירות מתרחקת ממני. שנית, המוות נמצא סביבי כל הזמן - בכל יתוש שאני הורגת בלי לחשוב, בכל חתול דרוס, בכל הרוג בתאונת דרכים ובכל קרוב משפחה שפתאום צונח ומת. מספיק להסתכל מסביב ולראות כמה המוות נוכח בחיים שלנו, כמה ברוב הפעמים הוא סתמי, דבילי, מיותר. אני משתמשת בתזכורות האלה כדי להעיר את עצמי מהעצלנות שלי, לטלטל את עצמי מהשאננות שלי, להזכיר לי שבעצם אין לי זמן, אין לי זמן, אין לי זמן לשטויות אנושיות קטנוניות. ואגב, אני לא מסכימה שהמודעות למוות הופכת את האדם לכך שיהיה מסוגל לכל. האדם מסוגל לכל מה שנמצא בתוך התחום האנושי של המעטפת שלו, ומה שמונע ממנו ליישם את זה הוא לא המוות, אלא חוסר הידיעה, חוסר המודעות לכח הזה שלו, ומחסור חמור באנרגיה זמינה. המוות, אם כבר, כמו שאני מבינה את הדברים, מגביל את העשיה של האדם, כי לא משנה איזה לוחם דגול הוא יהיה, בסופו של דבר המוות ישיג אותו, וזה תמיד יהיה מוקדם מדי. תודה על תשומת לבך אחת בדרך

 

[תוהה באפלה]

שמעו אחי אני עוד חי !../images/Emo129.gif

מה זה למות? מלבד זה שהגוף שלי מת ? מה זה אומר לגבי? מאז שנולדתי ואולי גם מלפני כן , אני אוספת דעוןת כלפי העולם , הסכמות, מה טוב מה לא טוב, מי אני, מה האופי שלי וכולי. כל פעם שאני מגיבה למשהו אני מגיבה בגלל מה שלמדתי. אני אוסף של דברים שגיבש לעצמו זהות. אני פגיעה כי אימצתי לעצמי תודעה נפרדת וגיבשתי חשיבות עצמית. איך שאני מבינה את המוות - מבחינה אינטלקטואלית - לא מעשית עדין.. זה היכולת למות לגבי מה שקרה לי בעבר- לא משנה לי מה עשיתי שם זה כבר לא שלי אני מתה. למות לגבי מה יקרה בעתיד - אולי העתיד לא יבוא. למות זה אומר שאני חופשיה לפעול מבלי לשקול האם אני ארוויח מכך או לא. לפעול כאילו שזו הפעולה האחרונה שלי. בגלל שהמוות הוא הדבר החזק ביותר אז הוא מבטל את שאר הדברים. כל עוד איכפת לי מכל דבר שקורה- אני שמה את עצמי שם ואני לא מתה. כל עוד אני מושפעת ממה שאנשים אומרים לי - אני לא מתה. אפשר לקחת את המוות לכל מיני תעלולים אינטלקטואלים , אפשר לשחק משחקים להיכנס לחושך למשך כמה ימים, שמעתי שהאינדיאנים היו אפילו קוברים את עצמם באדמה . הכל טוב ויפה ומקדם ומלמד. אבל כל עוד יש חשיבות עצמית- האגו חי. כל עוד יש עבר וההוה האגו חי. אני עדין חיה . ועם ישראל (עם כל החשיבות העצמית שלו) - חי .

 

[ita101]

המוות

אני לא ממש מצליח להתייחס אליו. אני לא יודע איך להתחיל. אולי זה בגלל שאני לא ממש חי עדיין. מה זה חשיבות עצמית?

 

[אחת בדרך]

ב"גלגל הזמן"

וגם במקומות אחרים (=לא אינדיאניים) מוזכר שגם העבר, למרות שהוא לכאורה כבר לא "פה", עדיין קיים. אז אולי בשבילך הוא מת, אבל בשביל הזמן הוא עוד כאן (סתם, נקודה למחשבה - הנה |נקודה|). בנוגע לאיכפת/לא איכפת - כשלי אכפת מכל דבר שקורה, אני קוראת לזה להיקשר לדבר, ומהחויה שלי של 'לא להקשר לדברים' (לחלק מהדברים לפחות) זה לא מוות, זה עדיין נחשב לי לחיות. לא שלא אכפת לי, אבל אני לא קשורה לזה. מקווה שהסברתי את עצמי. תודה על תשומת לבך אחת בדרך

 

[joy of existence]

תודה.

 

[princeOFdream]

ובכן,

קודם, תודה לך- בהחלט העשרת את חשיבתי בדבריך למרות שאני לא מסכים לכל. אבל אתחיל בנוגע למשהו אחר, איך שחשבת שאני מציג את המוות: במסע שעשה פאולו קואלו בדרכו ב'מסורת' הוא מבצע תרגיל מסוים שנועד להביא למודעתו את המוות- הוא מתאר אותו בפרוטרוט אך אביא רק את התוצאה; לאחר התרגיל, 'הוא יודע איך יראה המוות שלו'- הוא רואה את זה במהלך התרגיל ומאז כל פעם שעומדת בפניו סקנה או סתם משהו שהוא חושש לעשות (אפילו לדוג' בגלל ביישנות), אז הוא יודע ש'זה לא יהרוג אותו' משום שוא ראה איך יראה המוות שלו וזה לא זה- זה מה שנותן לו את האפשרות לנסות הכל וזו גם כוונתי. לדעתי, המודעות למוות מרחיה מעליך את הפחדים ואת החששות וכאשר אתה לא מפחד אתה מוכן להתנסות בהכל וללכת עם זה עד הסוף ואז באמת יש לך את האפשרות להצליח. הסרט: 'אחרון האבירים' עם ריצ'רד גיר מספר עוד אחת מהגרסאות לאגדות אבירי השולחן העגול- במקרה הזה מנק' מבטו של לנסלטו. כאשר לנסלוט נשאל כיצד הוא נלחם כ"כ טוב הוא משיב שזה בגלל שהוא לא מפחד למות. זו תמצית הכוונה שלי. ובאשר לדבריך על המוות: אני מסכים שהמוות מטלטל מזעזע אותנו (לא רק מותנו- אלא גם זה של מקורבים אלינו), אבל אני לא חושב שזה מגביל, זה הגיוני שאדם יראה שבסופו של דבר המוות ישיג אותו זה עלול למנוע ממנו לנסות בכל מאמציו להתקדם, אבל כתגובה לזה יש לי קטע שאספר בע"פ מאחד מספריו של דאגלס אדמס על 'מדריך הטרמפיס לגלקסיה' מדובר בדמות (זלאפון שמו) שהיא בעלת שגעון גדולת עצום, היא כל הזמן מתעסקת רק בעצמה. מענישים אותה במה שנחשב ע"פ הספר בתור העונש החמור ביותר שיכולים לתת- שמים אותה במכשיר שמראה אותה (הדמות) בתור נק' קטנטנה בתוך היקום העצום ומלא הכוכבים שמקיף אותה. דבר כזה אמור לגרום לדמות לראות כמה היא קטנה בעצם וכמה יש עוד יקום עצום סביבה, ולגרום לה למרמור, במקום, הדמות יוצאת משם מאושרת לאללה! ומדוע? סוף כל סוף היא מצאה הוכחה שהיא במרכז היקום.

 

[תוהה באפלה]

האגו הוא כה ערמומי

כל דבר שתיתן לו הוא יהפוך את זה ככה שזה יחזיק אותו. נ.ב נראה לי שאתה עובד בסטימצקי או משהו כזה לפי כמות הספרים שאתה קורא....

 

[קליפת השום]

בוקר טוב לנסיך החלומות

שאלה אישית אם לא אכפת לך? אוקי נמשיך אני מאוד התרשמתי ממה שכתבת והשאלה היא :האם אתה הולך עד הסוף בדברים? כי אני לא מעזה לחשוב על המוות ובבדאי שאני לא הולכת עד הסוף( אני בדרך כלל מפסיקה ברבע בדרך) דודתי אומרת שבכדי שאני אוכל לסיים משימות עד הסוף אני זקוקה לאנרגיה פנויה(לא מבינה איך) בדף למעלה כתוב שצריך להשיג את החופש " לא בתיאוריה אלה במעשה כאן ועכשיו"שאני ממש ממש לא מצליחה ליישם ולכן אני שואלת זה רק תיאוריה או שיש מישהו שמצליח?