המוזה של אדי - סיפור חדש
יום שישי, עשר וארבעים בלילה. אם הייתי רוצה להספיק להגיע לביתו של אדי בתל-אביב היה עליי לצאת בערך עכשיו, אך הגורל קבע שמתוך שלושתנו, אני אהיה זה שיישאר בבית ויטפל בעניינים אם משהו ישתבש. מה בדיוק יכול להשתבש, זאת איננו יודעים. יכול להיות שבסופו של דבר לא יקרה כלום, ויכול גם להיות שהחששות הגרועים ביותר יתממשו. בשני המקרים האלה, פירוש הדבר יהיה שעשינו את הדבר הטיפשי ביותר שנעשה מזה זמן רב מאד. אני, למרות הכול, בטוח שמדובר בסך הכול בטעות, בפיקציה מתמטית. כלומר, הייתי בטוח בזה קודם, אחרי הצהריים, כשנפרדנו. הצעתי להם לקיים הגרלה נוספת, בה ייקבע מי יהיה האומלל מביניהם שיצטרך להתקשר אליי בחצות ולהודות שההשערות שלהם אכן היו מגוחכות ושאני צדקתי כל הזמן. אבל עכשיו, כשאני מסתובב לבדי בבית הדומם וגשם כבד מכה על החלונות, אינני יכול לעצור את המחשבות. האפשרות שהעלה מיכאל, מופרכת כל-כך לאור יום ובחברותא, נראית עכשיו ריאלית ללא-נשוא. תשוקה עזה מתעוררת בי פתאום: לצאת מייד, לנסוע כמטורף על הכביש הרטוב, לעצור אותם לפני שהם מתחילים, לפני שאאבד את שני חבריי הטובים ביותר - - אך לא, אלו הן שטויות. אני אנשום עמוק ואירגע. שום דבר לא יקרה. אני פשוט אשב כאן, ואמתין, ואמשיך לכתוב כדי להעביר את הזמן. מוטב שאפרט את השתלשלות העניינים עכשיו, לפני שתוצאות הניסוי – תהיינה אשר תהיינה – תשבשנה את זיכרונותיי ותצבענה אותם בצבעי ההצלחה או הכישלון. אני רק מקווה שאספיק, משום שיש כל-כך הרבה לספר וכל-כך מעט זמן. ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים. אולי זה לא המקום הנכון להתחיל בסיפור, אך ככל שאני חושב על כך יותר, אני הולך ומשתכנע שאין בכלל מקום נכון. הקשרים ביני, בין אדי ובין מיכאל – כמו גם הקשרים שבין אדי למוזיקה – מתחילים רחוק בעברנו, כשעוד היינו ילדים, ונשזרים זה בזה כמו פוגה מסובכת. אינני יכול לפרט את כולם, בוודאי שלא כעת; ובלעדיהם ייראה אולי הסיפור תלוש במקצת למי שאינו מכיר אותנו. מצד שני, יש כאן יתרון מסוים: אם אין שום מקום נכון להתחיל בו את הסיפור, אזי כל מקום בו אתחיל יהיה טוב בדיוק באותה המידה. ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים, וכשאני אומר מדהים אני מתכוון למשהו שלא היה מבייש אפילו חנות גדולה. יש לו גם ציוד הקלטה משוכלל והוא מפיק דיסקים מתקליטי 45 ו-87 סל"ד ישנים ונדירים. חוץ מזה הוא מנגן בפסנתר ובגיטרה. כלומר, הוא עשה את כל זה עד לפני כמה חודשים, כשהתחיל לעבוד על המוזה. אבל לא אקדים את המאוחר. בניגוד להרבה צעירים אחרים המתיימרים לחיות את המוזיקה, אדי לא חיפש את התהילה ולא את הביטוי העצמי הרדוד. הוא באמת רצה לדעת ולהבין. משום כך לא התפלאנו כשהלך לאוניברסיטה והוציא תואר ראשון במוזיקה. לאחר מכן המשיך ישירות ללימודי אתנומוזיקולוגיה – תחום העוסק, כפי שהסביר לנו פעם בשיא הקיצור, בהשפעה של החברה על המוזיקה ולהיפך. הבעיות התחילו כשאדי נדרש למצוא נושא לתזה. הוא סירב לקבל את ההצעות של המנחה שלו בטענה שהן שגרתיות ומשעממות מדי, ובמשך ימים הסתובב חסר מנוח, מאמץ את מוחו ומטריח גם אותנו. באותה תקופה, יש לציין, גרנו כולנו במעונות והיה קשה מאד להיפטר ממנו. יום אחד ישבתי אצל מיכאל ואדי נכנס לחדר, חיוך רחב וצופן-סוד מרוח על שפתיו. הוא משך את מיכאל מבין הקלסרים שעל שולחן העבודה והושיב את שנינו על הספה. "חסר לך שזה לא רציני," רטן מיכאל "יש לי מבחן מחר בתקשורת נתונים". "זה רציני," הבטיח אדי. הוא שלף דיסק מתיקו והפעיל את המערכת. "מזהים?" שאל. "לא," ענינו. "כמו מה זה נשמע לכם?" "משהו משנות השמונים," אמרתי. "איך אתה יודע?" "לא יודע. זה פשוט נשמע כמו שנות השמונים. אתה זה שמבין בדברים האלה." "תחילת שנות השמונים, לא?" שאל מיכאל "בתקופה שכולם שיחקו עם הסינתיסייזרים". "בדיוק" אמר אדי. "מה לדעתכם היו חושבים על המוזיקה הזאת, נניח, חמישים שנה לפני שנכתבה?" "שזה רעש, מן הסתם" ענה מיכאל. חיוכו של אדי התרחב עוד יותר. "מצאת נושא לתזה, נכון?" שאלתי אותו. [המשכים יבואו בהתאם לפידבק ולביקוש
]
יום שישי, עשר וארבעים בלילה. אם הייתי רוצה להספיק להגיע לביתו של אדי בתל-אביב היה עליי לצאת בערך עכשיו, אך הגורל קבע שמתוך שלושתנו, אני אהיה זה שיישאר בבית ויטפל בעניינים אם משהו ישתבש. מה בדיוק יכול להשתבש, זאת איננו יודעים. יכול להיות שבסופו של דבר לא יקרה כלום, ויכול גם להיות שהחששות הגרועים ביותר יתממשו. בשני המקרים האלה, פירוש הדבר יהיה שעשינו את הדבר הטיפשי ביותר שנעשה מזה זמן רב מאד. אני, למרות הכול, בטוח שמדובר בסך הכול בטעות, בפיקציה מתמטית. כלומר, הייתי בטוח בזה קודם, אחרי הצהריים, כשנפרדנו. הצעתי להם לקיים הגרלה נוספת, בה ייקבע מי יהיה האומלל מביניהם שיצטרך להתקשר אליי בחצות ולהודות שההשערות שלהם אכן היו מגוחכות ושאני צדקתי כל הזמן. אבל עכשיו, כשאני מסתובב לבדי בבית הדומם וגשם כבד מכה על החלונות, אינני יכול לעצור את המחשבות. האפשרות שהעלה מיכאל, מופרכת כל-כך לאור יום ובחברותא, נראית עכשיו ריאלית ללא-נשוא. תשוקה עזה מתעוררת בי פתאום: לצאת מייד, לנסוע כמטורף על הכביש הרטוב, לעצור אותם לפני שהם מתחילים, לפני שאאבד את שני חבריי הטובים ביותר - - אך לא, אלו הן שטויות. אני אנשום עמוק ואירגע. שום דבר לא יקרה. אני פשוט אשב כאן, ואמתין, ואמשיך לכתוב כדי להעביר את הזמן. מוטב שאפרט את השתלשלות העניינים עכשיו, לפני שתוצאות הניסוי – תהיינה אשר תהיינה – תשבשנה את זיכרונותיי ותצבענה אותם בצבעי ההצלחה או הכישלון. אני רק מקווה שאספיק, משום שיש כל-כך הרבה לספר וכל-כך מעט זמן. ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים. אולי זה לא המקום הנכון להתחיל בסיפור, אך ככל שאני חושב על כך יותר, אני הולך ומשתכנע שאין בכלל מקום נכון. הקשרים ביני, בין אדי ובין מיכאל – כמו גם הקשרים שבין אדי למוזיקה – מתחילים רחוק בעברנו, כשעוד היינו ילדים, ונשזרים זה בזה כמו פוגה מסובכת. אינני יכול לפרט את כולם, בוודאי שלא כעת; ובלעדיהם ייראה אולי הסיפור תלוש במקצת למי שאינו מכיר אותנו. מצד שני, יש כאן יתרון מסוים: אם אין שום מקום נכון להתחיל בו את הסיפור, אזי כל מקום בו אתחיל יהיה טוב בדיוק באותה המידה. ובכן, לאדי יש אוסף מדהים של דיסקים, וכשאני אומר מדהים אני מתכוון למשהו שלא היה מבייש אפילו חנות גדולה. יש לו גם ציוד הקלטה משוכלל והוא מפיק דיסקים מתקליטי 45 ו-87 סל"ד ישנים ונדירים. חוץ מזה הוא מנגן בפסנתר ובגיטרה. כלומר, הוא עשה את כל זה עד לפני כמה חודשים, כשהתחיל לעבוד על המוזה. אבל לא אקדים את המאוחר. בניגוד להרבה צעירים אחרים המתיימרים לחיות את המוזיקה, אדי לא חיפש את התהילה ולא את הביטוי העצמי הרדוד. הוא באמת רצה לדעת ולהבין. משום כך לא התפלאנו כשהלך לאוניברסיטה והוציא תואר ראשון במוזיקה. לאחר מכן המשיך ישירות ללימודי אתנומוזיקולוגיה – תחום העוסק, כפי שהסביר לנו פעם בשיא הקיצור, בהשפעה של החברה על המוזיקה ולהיפך. הבעיות התחילו כשאדי נדרש למצוא נושא לתזה. הוא סירב לקבל את ההצעות של המנחה שלו בטענה שהן שגרתיות ומשעממות מדי, ובמשך ימים הסתובב חסר מנוח, מאמץ את מוחו ומטריח גם אותנו. באותה תקופה, יש לציין, גרנו כולנו במעונות והיה קשה מאד להיפטר ממנו. יום אחד ישבתי אצל מיכאל ואדי נכנס לחדר, חיוך רחב וצופן-סוד מרוח על שפתיו. הוא משך את מיכאל מבין הקלסרים שעל שולחן העבודה והושיב את שנינו על הספה. "חסר לך שזה לא רציני," רטן מיכאל "יש לי מבחן מחר בתקשורת נתונים". "זה רציני," הבטיח אדי. הוא שלף דיסק מתיקו והפעיל את המערכת. "מזהים?" שאל. "לא," ענינו. "כמו מה זה נשמע לכם?" "משהו משנות השמונים," אמרתי. "איך אתה יודע?" "לא יודע. זה פשוט נשמע כמו שנות השמונים. אתה זה שמבין בדברים האלה." "תחילת שנות השמונים, לא?" שאל מיכאל "בתקופה שכולם שיחקו עם הסינתיסייזרים". "בדיוק" אמר אדי. "מה לדעתכם היו חושבים על המוזיקה הזאת, נניח, חמישים שנה לפני שנכתבה?" "שזה רעש, מן הסתם" ענה מיכאל. חיוכו של אדי התרחב עוד יותר. "מצאת נושא לתזה, נכון?" שאלתי אותו. [המשכים יבואו בהתאם לפידבק ולביקוש