המוזה של אדי - סיפור חדש
- פותח הנושא צמרון צף
- פורסם בתאריך
טובי אור נטובי
New member
סיפור מצויין!
אנא, התעלם מכל ה"זה ארוך מדי" ופרסם את ההמשך. בינתים זה נראה מצוין.
אנא, התעלם מכל ה"זה ארוך מדי" ופרסם את ההמשך. בינתים זה נראה מצוין.
המוזה של אדי - חלק 5
"תראה איזה מאנייקים!" התפרץ מיכאל לחדרי, מנופף במכתב. אדי הלך אחריו כאילו הוא בלוויה. "טוב לראות גם אותך," אמרתי בקור. "איך הם יכולים לעשות כזה דבר?!" "נכון, באמת עברו איזה שבועיים-שלושה מאז הפעם האחרונה שהתראינו." מיכאל נעצר באמצע התנופה ומצמץ. "מה?" שאל. "סוף כל סוף סילקו אתכם, אה?" אמרתי. "מה אתה, דפוק?" משהו בפנים אמר לי להפסיק, אך נחשול של כעס עצור עלה והתגבר עד שלא יכולתי לבלום אותו עוד. "הגיע הזמן שמישהו ישים אתכם במקום, ואתה יודע מה? חבל שלא חשבתי להלשין עליכם בעצמי!" "רוני, מה עובר עליך?" "מה עובר עליי? קיבלתי שכל, זה מה שעובר עליי. פתאום הבנתי. עונת מבחנים שלמה ואפילו לא טלפון אחד, לשאול איך היה, אם אני צריך עזרה, כלום! למה בכלל באתם עכשיו, אה? שוב אתם רוצים משהו לאכול? נמאס לי. פעם אחת תאכלו את מה שאתם בישלתם." אדי התקרב אליי. "אתה לא מבין –" התחיל. "מה התעוררת פתאום, עכבר שכמוך!" צעקתי עליו "אתה יודע, פעם חשבתי שיש לך עתיד, באמת, אבל מסתבר שכל מה שאתה רוצה זה שמחשב יכתוב את המוזיקה במקומך. תתבייש." "רוני, זה באמת היה מיותר" אמר מיכאל, מנסה להרגיע את הרוחות. "שניכם מיותרים," אמרתי בחזרה "עופו לי מהעיניים ושאני לא אראה אתכם יותר." מיכאל ואדי הסתובבו ויצאו, ואני טרקתי את הדלת אחריהם. זה מין קטע של גאווה מטופשת. אף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב, והמקרה שלנו לא היה יוצא מן הכלל. מיכאל עבר לגור, דה-פקטו, בבית של אדי שם המשיכו לעבוד, ובמשך כמה שבועות לא יצרו איתי קשר. שיקעתי את עצמי בלימודים וכבר התחלתי לחשוב שבאמת לא אראה אותם יותר. קשה לתאר עד כמה שמחתי כשמיכאל התקשר אליי אתמול. לא שהייתי מוכן להראות לו את זה, כמובן. "רוני, זה מיכאל." "אה. מה שלומך?" "בסדר, בסדר... ואתה?" "אי אפשר להתלונן." "תשמע, יש לי שאלה אליך. זאת אומרת, אתה יודע, בתור סטודנט ל-" "כן, נו, מה?" "יכול להיות שמוזיקה תשנה למישהו את התודעה?" "ברור, הרבה אנשים נכנסים למין טראנס כשהמוזיקה היא קצבית מספיק. בגלל זה קוראים לז'אנר הזה טראנס, אתה יודע". "לא... אני מתכוון שינוי ממש. משמעותי וקבוע." "לא שידוע לי." "אה." השתיקה נתמשכה יותר מדי זמן בשבילי. "למה אתה שואל?" שאלתי, מנסה להפגין חוסר עניין. "כי אני ואדי... אולי נוכל פשוט להיפגש ולדבר על זה?" "אני לא יודע, אני די עסוק בזמן האחרון. אתה בטח יודע איך זה שלבן-אדם אין זמן אפילו לחברים שלו." "אם כך, אנחנו עדיין חברים?" חייכתי לעצמי. בלי ספק, מיכאל יודע להפתיע לפעמים. "תצטרכו לבוא לכאן. אני באמת עסוק." "נאמר... היום בתשע?" "בתשע, ואל תאחרו. יש לי פגישה חשובה מחר על הבוקר." הם הגיעו בחמישה לתשע, נבוכים משהו, עם קופסה קטנה מלאה עוגיות שאף אחד מהם לא היה מוכן לקחת עליהן את האחריות. גם אני הייתי נבוך, וכדרכם של בנים פשוט התחמקנו מהעובדה הזאת ודיברנו ת'כלס. "אז מה העניין הזה עם המוזיקה והתודעה?" "אדי, אתה רוצה לספר לו?" שאל מיכאל. "אתה תתחיל," ענה אדי. "טוב. אז כמו שאתה זוכר, התחלנו בזמנו לעבוד על התוכנה הזאת שהצעת, שהופכת פרמטרים של מוזיקה חזרה למוזיקה." "השלישית, כן". "ובכן, היא מוכנה, והיא טובה מאד. זאת התוכנה הכי מסובכת שכתבתי בחיים שלי." "שתלנו בה הרבה אלמנטים אקראיים" אמר אדי "כדי להוסיף מימד יצירתי, אבל גם הגבלנו אותה בעזרת כללים ומאפיינים ששאבנו מתוך מסד הנתונים של פרופסור שטיין, כך שבסופו של דבר היצירתיות שלה די מקבילה לזו של בני האדם." "וזה לא היה טריוויאלי בכלל," מיהר מיכאל לומר "כל התוכנות ליצירת מוזיקה אוטומטית שנכתבו עד היום הכילו רק אחד משני הרכיבים האלה, במקרה הטוב. בגלל זה התוצאות נשמעו או כמו קשקוש, או כמו מוזיקת מעליות גרמנית." גיחכתי. "אם כך, אדי, תוכל סוף כל סוף להגיש את התזה שלך?" "כן," ענה אדי "אבל עוד לא דיברתי עם המנחה ולא בגלל זה באנו אליך. הזנו למוזה מוזיקה מאמ-טי-וי ומצעדים ברדיו, והיא הפיקה את הפרמטרים של המוזיקה העתידית. הכנסנו אותם לתוך השלישית וקיבלנו כמה מנגינות מאד יפות. ואז פתאום חשבתי לעצמי: למה שלא נסגור מעגל ונחבר את הפלט של המוזה בחזרה לקלט? ככה נוכל לדעת לא רק איך תישמע המוזיקה בעוד שנה-שנתיים, אלא גם איך היא תישמע בעוד עשר, עשרים או אלף שנים!" "כמובן, צריך היה להעביר את הפרמטרים בכל סיבוב דרך השלישית," אמר מיכאל "כדי שיישאר אלמנט של שונות. תכנתתי את המחשב לבצע אלף סיבובים כאלה, וזה לקח לו כמעט יומיים. וכשהעבודה הסתיימה, מה אתה חושב ששמענו?" "מקרנה?" "הלוואי שזה היה מקרנה," צחק אדי. "לא, זה היה רעש לבן. לגמרי." "מוזר. באג בתוכנה?" "לא, לא באג" ענה מיכאל. "היום כבר אין באגים כאלה. או שהתוכנה עובדת, או שהיא נתקעת לגמרי, וכבר בניסויים ראינו שהיא מתפקדת כמו שצריך. מה שכן יכול להיות, חשבתי, זה שהרשת אינה יציבה, ואם היא מקבלת קלט עם תכונות מסוימות היא מתחרפנת ומוציאה פלט מבולבל. כמו התקף אפילפסיה." "או זה, או שיש טעות מצטברת שהולכת וגדלה עם הזמן" אמר אדי. "אז הסתכלנו על כל הפרמטרים שהתוכנה חישבה וראינו שלפחות האפשרות השנייה נפסלת. הפרמטרים נראו כמו מוזיקה עד הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז הפכו בבת אחת לרעש לבן. כל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן." "יום יבוא והזקנים יצדקו," אמרתי "הצעירים באמת ישמעו רעש." "כן, זאת אפשרות אחת," אמר אדי "אבל בכל זאת..." "אוקיי. אז שמעתם את המוזיקה של הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז..." "כמעט עשינו את זה" אמר אדי "אבל מיכאל קפץ על המחשב וניתק אותו מהחשמל שנייה לפני שהוא התחיל לנגן." צודדתי מבט אל מיכאל, מרים גבה בתמיהה. "היגיון פשוט!" אמר, מדגיש את דבריו בהנפת אצבע. "אם הרשת מחקה בדייקנות משהו במוח האנושי, ומנגינה נתונה מביאה אותה לקריסה, אז אותה מנגינה תחרפן גם בן אדם. נכון או לא נכון?" "בחיים שלי לא שמעתי קשקוש יותר גדול" אמרתי. "גם אני חשבתי ככה בהתחלה-" אמר אדי, אך מיכאל קטע אותו. "רגע. אני רוצה להבין למה אתה אומר ככה." "למה? מפני שזה מטורף לגמרי. אין לך מוח אנושי שם. רק מודל של חלק קטן מאד ממנו. זאת אומרת, אני מבין שאתה גאה בתוכנה שלך, אבל מכאן ועד ייצוג מדויק של המוח?!" מיכאל התמהמה לרגע, שוקל האם להמשיך בויכוח, והחליט לוותר. "בסדר. עכשיו תקשיב מה קרה אחרי זה."
"תראה איזה מאנייקים!" התפרץ מיכאל לחדרי, מנופף במכתב. אדי הלך אחריו כאילו הוא בלוויה. "טוב לראות גם אותך," אמרתי בקור. "איך הם יכולים לעשות כזה דבר?!" "נכון, באמת עברו איזה שבועיים-שלושה מאז הפעם האחרונה שהתראינו." מיכאל נעצר באמצע התנופה ומצמץ. "מה?" שאל. "סוף כל סוף סילקו אתכם, אה?" אמרתי. "מה אתה, דפוק?" משהו בפנים אמר לי להפסיק, אך נחשול של כעס עצור עלה והתגבר עד שלא יכולתי לבלום אותו עוד. "הגיע הזמן שמישהו ישים אתכם במקום, ואתה יודע מה? חבל שלא חשבתי להלשין עליכם בעצמי!" "רוני, מה עובר עליך?" "מה עובר עליי? קיבלתי שכל, זה מה שעובר עליי. פתאום הבנתי. עונת מבחנים שלמה ואפילו לא טלפון אחד, לשאול איך היה, אם אני צריך עזרה, כלום! למה בכלל באתם עכשיו, אה? שוב אתם רוצים משהו לאכול? נמאס לי. פעם אחת תאכלו את מה שאתם בישלתם." אדי התקרב אליי. "אתה לא מבין –" התחיל. "מה התעוררת פתאום, עכבר שכמוך!" צעקתי עליו "אתה יודע, פעם חשבתי שיש לך עתיד, באמת, אבל מסתבר שכל מה שאתה רוצה זה שמחשב יכתוב את המוזיקה במקומך. תתבייש." "רוני, זה באמת היה מיותר" אמר מיכאל, מנסה להרגיע את הרוחות. "שניכם מיותרים," אמרתי בחזרה "עופו לי מהעיניים ושאני לא אראה אתכם יותר." מיכאל ואדי הסתובבו ויצאו, ואני טרקתי את הדלת אחריהם. זה מין קטע של גאווה מטופשת. אף פעם לא יוצא מזה שום דבר טוב, והמקרה שלנו לא היה יוצא מן הכלל. מיכאל עבר לגור, דה-פקטו, בבית של אדי שם המשיכו לעבוד, ובמשך כמה שבועות לא יצרו איתי קשר. שיקעתי את עצמי בלימודים וכבר התחלתי לחשוב שבאמת לא אראה אותם יותר. קשה לתאר עד כמה שמחתי כשמיכאל התקשר אליי אתמול. לא שהייתי מוכן להראות לו את זה, כמובן. "רוני, זה מיכאל." "אה. מה שלומך?" "בסדר, בסדר... ואתה?" "אי אפשר להתלונן." "תשמע, יש לי שאלה אליך. זאת אומרת, אתה יודע, בתור סטודנט ל-" "כן, נו, מה?" "יכול להיות שמוזיקה תשנה למישהו את התודעה?" "ברור, הרבה אנשים נכנסים למין טראנס כשהמוזיקה היא קצבית מספיק. בגלל זה קוראים לז'אנר הזה טראנס, אתה יודע". "לא... אני מתכוון שינוי ממש. משמעותי וקבוע." "לא שידוע לי." "אה." השתיקה נתמשכה יותר מדי זמן בשבילי. "למה אתה שואל?" שאלתי, מנסה להפגין חוסר עניין. "כי אני ואדי... אולי נוכל פשוט להיפגש ולדבר על זה?" "אני לא יודע, אני די עסוק בזמן האחרון. אתה בטח יודע איך זה שלבן-אדם אין זמן אפילו לחברים שלו." "אם כך, אנחנו עדיין חברים?" חייכתי לעצמי. בלי ספק, מיכאל יודע להפתיע לפעמים. "תצטרכו לבוא לכאן. אני באמת עסוק." "נאמר... היום בתשע?" "בתשע, ואל תאחרו. יש לי פגישה חשובה מחר על הבוקר." הם הגיעו בחמישה לתשע, נבוכים משהו, עם קופסה קטנה מלאה עוגיות שאף אחד מהם לא היה מוכן לקחת עליהן את האחריות. גם אני הייתי נבוך, וכדרכם של בנים פשוט התחמקנו מהעובדה הזאת ודיברנו ת'כלס. "אז מה העניין הזה עם המוזיקה והתודעה?" "אדי, אתה רוצה לספר לו?" שאל מיכאל. "אתה תתחיל," ענה אדי. "טוב. אז כמו שאתה זוכר, התחלנו בזמנו לעבוד על התוכנה הזאת שהצעת, שהופכת פרמטרים של מוזיקה חזרה למוזיקה." "השלישית, כן". "ובכן, היא מוכנה, והיא טובה מאד. זאת התוכנה הכי מסובכת שכתבתי בחיים שלי." "שתלנו בה הרבה אלמנטים אקראיים" אמר אדי "כדי להוסיף מימד יצירתי, אבל גם הגבלנו אותה בעזרת כללים ומאפיינים ששאבנו מתוך מסד הנתונים של פרופסור שטיין, כך שבסופו של דבר היצירתיות שלה די מקבילה לזו של בני האדם." "וזה לא היה טריוויאלי בכלל," מיהר מיכאל לומר "כל התוכנות ליצירת מוזיקה אוטומטית שנכתבו עד היום הכילו רק אחד משני הרכיבים האלה, במקרה הטוב. בגלל זה התוצאות נשמעו או כמו קשקוש, או כמו מוזיקת מעליות גרמנית." גיחכתי. "אם כך, אדי, תוכל סוף כל סוף להגיש את התזה שלך?" "כן," ענה אדי "אבל עוד לא דיברתי עם המנחה ולא בגלל זה באנו אליך. הזנו למוזה מוזיקה מאמ-טי-וי ומצעדים ברדיו, והיא הפיקה את הפרמטרים של המוזיקה העתידית. הכנסנו אותם לתוך השלישית וקיבלנו כמה מנגינות מאד יפות. ואז פתאום חשבתי לעצמי: למה שלא נסגור מעגל ונחבר את הפלט של המוזה בחזרה לקלט? ככה נוכל לדעת לא רק איך תישמע המוזיקה בעוד שנה-שנתיים, אלא גם איך היא תישמע בעוד עשר, עשרים או אלף שנים!" "כמובן, צריך היה להעביר את הפרמטרים בכל סיבוב דרך השלישית," אמר מיכאל "כדי שיישאר אלמנט של שונות. תכנתתי את המחשב לבצע אלף סיבובים כאלה, וזה לקח לו כמעט יומיים. וכשהעבודה הסתיימה, מה אתה חושב ששמענו?" "מקרנה?" "הלוואי שזה היה מקרנה," צחק אדי. "לא, זה היה רעש לבן. לגמרי." "מוזר. באג בתוכנה?" "לא, לא באג" ענה מיכאל. "היום כבר אין באגים כאלה. או שהתוכנה עובדת, או שהיא נתקעת לגמרי, וכבר בניסויים ראינו שהיא מתפקדת כמו שצריך. מה שכן יכול להיות, חשבתי, זה שהרשת אינה יציבה, ואם היא מקבלת קלט עם תכונות מסוימות היא מתחרפנת ומוציאה פלט מבולבל. כמו התקף אפילפסיה." "או זה, או שיש טעות מצטברת שהולכת וגדלה עם הזמן" אמר אדי. "אז הסתכלנו על כל הפרמטרים שהתוכנה חישבה וראינו שלפחות האפשרות השנייה נפסלת. הפרמטרים נראו כמו מוזיקה עד הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז הפכו בבת אחת לרעש לבן. כל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן." "יום יבוא והזקנים יצדקו," אמרתי "הצעירים באמת ישמעו רעש." "כן, זאת אפשרות אחת," אמר אדי "אבל בכל זאת..." "אוקיי. אז שמעתם את המוזיקה של הסיבוב הארבע-מאות ששים וחמש, ואז..." "כמעט עשינו את זה" אמר אדי "אבל מיכאל קפץ על המחשב וניתק אותו מהחשמל שנייה לפני שהוא התחיל לנגן." צודדתי מבט אל מיכאל, מרים גבה בתמיהה. "היגיון פשוט!" אמר, מדגיש את דבריו בהנפת אצבע. "אם הרשת מחקה בדייקנות משהו במוח האנושי, ומנגינה נתונה מביאה אותה לקריסה, אז אותה מנגינה תחרפן גם בן אדם. נכון או לא נכון?" "בחיים שלי לא שמעתי קשקוש יותר גדול" אמרתי. "גם אני חשבתי ככה בהתחלה-" אמר אדי, אך מיכאל קטע אותו. "רגע. אני רוצה להבין למה אתה אומר ככה." "למה? מפני שזה מטורף לגמרי. אין לך מוח אנושי שם. רק מודל של חלק קטן מאד ממנו. זאת אומרת, אני מבין שאתה גאה בתוכנה שלך, אבל מכאן ועד ייצוג מדויק של המוח?!" מיכאל התמהמה לרגע, שוקל האם להמשיך בויכוח, והחליט לוותר. "בסדר. עכשיו תקשיב מה קרה אחרי זה."
המוזה של אדי - חלק 6
עוד שלוש דקות. בעוד שלוש דקות יכניס אחד מהם את הדיסק לתוך המערכת וילחץ על הכפתור. על הדיסק הזה יש רק רצועה אחת, באורך חמש עשרה דקות. ההשמעה תסתיים בדיוק בחצות, ואז אמור אחד מהם לחבר את הטלפון (הם ניתקו אותו כדי למנוע הפרעות), להתקשר אליי ולדווח. אם תוך חמש דקות זה לא יקרה, אני אמור לנסוע לשם בעצמי. אדי קם והתחיל לשוטט בחדר, כדרכו בעת התרגשות. "כמו שאמרתי, בהתחלה גם אני חשבתי שזה רעיון מטורף. ואז נזכרתי." הוא צידד מבט אליי. "לפני שלושה חודשים בערך, כשעוד גרנו במעונות, הייתה לי חוויה מוזרה. התחלתי לאלתר משהו על האורגן, והמוזיקה לכדה אותי. לא יכולתי להתנתק. משהו הכריח אותי להמשיך ולנגן. זה היה כמו אחד מהחלומות האלה, שאתה יודע שאתה חולם ומנסה שוב ושוב לפקוח את העיניים ולהתעורר, בלי הצלחה. הרגשתי את המחשבות שלי מתחילות להסתחרר, מתנפצות, ואז מתארגנות מחדש, מקבלות צורות חדשות, והרגשתי -" הוא נתקע ללא מילים. "זו הייתה מנגינה מקסימה," אמרתי. "גם אתה היית שם?!" נדהם מיכאל. "הוא ואחרים," אמר אדי "אבל בהתחלה לא היה אף אחד." "למה לא סיפרת לי?" "כי לא היית מוכן לשמוע את השם שלו בכלל. אמרת ש-" "טוב, לא חשוב" מלמל מיכאל, משפיל את עיניו. "תמשיך." "וכשהמוזה השתגעה..." המשיך אדי "הרי המוזה היא בסך הכול תוכנת מחשב. אחרי פרק הלמידה היא מתקבעת, ושום דבר בעולם לא ישנה אותה. כמו נוסחה מתמטית: מכניסים מספר מצד אחד ומקבלים מספר אחר בצד שני. אולי במובן הזה היא שונה ממה שהיא אמורה לייצג. אולי ישנה מוזיקה שיכולה לשנות את התודעה עצמה? אולי המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש היא כזו?" "אדי שכנע את עצמו מהר מאד ברעיון הזה, והייתי צריך למנוע ממנו בכוח להדליק את המחשב." "ואז החלטתם לבוא ולשאול מה דעתי? אני אגיד לכם-" "לא, זה עוד לא סוף הסיפור. היינו תקועים. איך אפשר להבדיל, בלי לשמוע כמובן, בין מנגינה שמשנה את התודעה, מנגינה שמשבשת לך את המוח ומנגינה סתמית שלוותה בטעות חישובית?" "קודם כל משמיעים אותה לעכברי מעבדה" התבדחתי. "יפה – אבל לי היה רעיון יותר טוב" אמר אדי. "אם המוזיקה באמת משנה את התודעה, מה שאנחנו צריכים זו רשת חדשה שתייצג את התודעה החדשה. הצעתי שנתחיל לשחק עם המשקלים המתמטיים של המוזה עד שנגלה את הקונפיגורציה הנכונה." "ואיך תדע שהגעת אליה?" "על ידי מבחן התוצאה. נכניס למוזה המשופצת את המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש ונראה מה יוצא מהצד השני." "לא, לא, הגזמת לגמרי" אמרתי וקמתי גם אני. "אתה לא יכול לעשות כזה דבר. כל קונפיגורציה בעולם תיתן לך תוצאה אחרת, וכל תוצאה יכולה להיחשב מוזיקה. איך לכל הרוחות אתה יכול לדעת מראש איזו מוזיקה ייצור מישהו עם תודעה שונה?!" "אני לא יכול לדעת, אבל אני יכול לשער." "אדי רצה לנסות את כל הקונפיגורציות האפשריות, אבל הסברתי לו שזה ייקח שבע-מאות מיליארד שנים בערך" אמר מיכאל. "החלטנו לנסות בשיטת מונטה-קרלו, כלומר לזרוק כל מיני ערכים אקראיים ולראות מתי אנחנו מתקרבים לתוצאה הגיונית. החלטנו גם לא לתת לרשת לסטות יותר מעשרה אחוזים מהמקור. תוך שלוש שעות בערך המחשב מצא משהו שהתאים לפרמטרים שהגדרנו לו. אתה רוצה לשמוע?" אור ברק כחול הציף את החדר לפני רגע, מסלק בפראות את אורות הניאון השבריריים, חלקיק שנייה לפני הרעם מחריש האוזניים. האור הבהב. מערכת האל-פסק התמודדה יפה עם האתגר, למזלי, ואז נזכרתי להסתכל בשעון. עשרה לחצות. הם שמעו כבר שליש מהיצירה המסתורית. האם אחד מהם קם כרגע, משועמם, להכין פופקורן? או שמא הם מכסים את אוזניהם בהבעה מיוסרת? ואולי הפסקת חשמל קטעה את הניסוי בעיצומו? אדי הוציא מכיס מעילו דיסק צרוב והכניס אותו למערכת שלי. "זה מה שיצא כשהמוזה החדשה שמעה את המוזיקה שלפני הרעש הלבן" אמר. זה התחיל כמו קאנון, אך הוא נוגן במהירות על-אנושית. עוד בטרם הספקתי להבחין ממש בקול הראשון הופיע כבר השני, ובמרווחים הולכים וקטנים השלישי, הרביעי ונוספים שלא הצלחתי כבר לספור. זה היה דומה למין שילוב של אותה כמעט-קקפוניה מתגברת ב"יום בחיים" של הביטלס, יחד עם הרבגוניות ההרמונית המיוחדת של הטוקטה והפוגה ברה מינור של באך. אדי יכול היה לתאר את זה טוב יותר, בוודאי. בכל אופן, המוזיקה הזאת גרמה הלם רציני לחוש השמיעה. אני חושב שעברה לפחות דקה עד שיכולתי להתרכז בה ממש. רק אז הבחנתי שאמנם המבנה הקאנוני נשמר בקפדנות, אך איכשהו, בצורה שלא הצלחתי להבין, צפה ועלתה ממנו נעימה נוספת, כמו קומה שנייה בבניין. זו נשמעה כמין מארש צבאי משונה, סוחף, ובמעורפל חשתי בעוד שכבה מעליו, ועוד אחת מרוחקת לאינסוף מעליה. כל זה נמשך עוד כמה דקות, ואז החלו השכבות להעלם בסדר בו הופיעו. רק כשהצליל האחרון גווע שמתי לב שבמשך כל אותו זמן לא הסרתי את מבטי מהרמקולים. "אחרי ששמענו את זה," שמעתי את אדי לוחש, וקולו נשמע פתאום חורקני וגס "החלטנו לבוא ולשאול אותך מה דעתך. האם מוזיקה יכולה לשנות את התודעה?"
עוד שלוש דקות. בעוד שלוש דקות יכניס אחד מהם את הדיסק לתוך המערכת וילחץ על הכפתור. על הדיסק הזה יש רק רצועה אחת, באורך חמש עשרה דקות. ההשמעה תסתיים בדיוק בחצות, ואז אמור אחד מהם לחבר את הטלפון (הם ניתקו אותו כדי למנוע הפרעות), להתקשר אליי ולדווח. אם תוך חמש דקות זה לא יקרה, אני אמור לנסוע לשם בעצמי. אדי קם והתחיל לשוטט בחדר, כדרכו בעת התרגשות. "כמו שאמרתי, בהתחלה גם אני חשבתי שזה רעיון מטורף. ואז נזכרתי." הוא צידד מבט אליי. "לפני שלושה חודשים בערך, כשעוד גרנו במעונות, הייתה לי חוויה מוזרה. התחלתי לאלתר משהו על האורגן, והמוזיקה לכדה אותי. לא יכולתי להתנתק. משהו הכריח אותי להמשיך ולנגן. זה היה כמו אחד מהחלומות האלה, שאתה יודע שאתה חולם ומנסה שוב ושוב לפקוח את העיניים ולהתעורר, בלי הצלחה. הרגשתי את המחשבות שלי מתחילות להסתחרר, מתנפצות, ואז מתארגנות מחדש, מקבלות צורות חדשות, והרגשתי -" הוא נתקע ללא מילים. "זו הייתה מנגינה מקסימה," אמרתי. "גם אתה היית שם?!" נדהם מיכאל. "הוא ואחרים," אמר אדי "אבל בהתחלה לא היה אף אחד." "למה לא סיפרת לי?" "כי לא היית מוכן לשמוע את השם שלו בכלל. אמרת ש-" "טוב, לא חשוב" מלמל מיכאל, משפיל את עיניו. "תמשיך." "וכשהמוזה השתגעה..." המשיך אדי "הרי המוזה היא בסך הכול תוכנת מחשב. אחרי פרק הלמידה היא מתקבעת, ושום דבר בעולם לא ישנה אותה. כמו נוסחה מתמטית: מכניסים מספר מצד אחד ומקבלים מספר אחר בצד שני. אולי במובן הזה היא שונה ממה שהיא אמורה לייצג. אולי ישנה מוזיקה שיכולה לשנות את התודעה עצמה? אולי המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש היא כזו?" "אדי שכנע את עצמו מהר מאד ברעיון הזה, והייתי צריך למנוע ממנו בכוח להדליק את המחשב." "ואז החלטתם לבוא ולשאול מה דעתי? אני אגיד לכם-" "לא, זה עוד לא סוף הסיפור. היינו תקועים. איך אפשר להבדיל, בלי לשמוע כמובן, בין מנגינה שמשנה את התודעה, מנגינה שמשבשת לך את המוח ומנגינה סתמית שלוותה בטעות חישובית?" "קודם כל משמיעים אותה לעכברי מעבדה" התבדחתי. "יפה – אבל לי היה רעיון יותר טוב" אמר אדי. "אם המוזיקה באמת משנה את התודעה, מה שאנחנו צריכים זו רשת חדשה שתייצג את התודעה החדשה. הצעתי שנתחיל לשחק עם המשקלים המתמטיים של המוזה עד שנגלה את הקונפיגורציה הנכונה." "ואיך תדע שהגעת אליה?" "על ידי מבחן התוצאה. נכניס למוזה המשופצת את המנגינה הארבע-מאות ששים וחמש ונראה מה יוצא מהצד השני." "לא, לא, הגזמת לגמרי" אמרתי וקמתי גם אני. "אתה לא יכול לעשות כזה דבר. כל קונפיגורציה בעולם תיתן לך תוצאה אחרת, וכל תוצאה יכולה להיחשב מוזיקה. איך לכל הרוחות אתה יכול לדעת מראש איזו מוזיקה ייצור מישהו עם תודעה שונה?!" "אני לא יכול לדעת, אבל אני יכול לשער." "אדי רצה לנסות את כל הקונפיגורציות האפשריות, אבל הסברתי לו שזה ייקח שבע-מאות מיליארד שנים בערך" אמר מיכאל. "החלטנו לנסות בשיטת מונטה-קרלו, כלומר לזרוק כל מיני ערכים אקראיים ולראות מתי אנחנו מתקרבים לתוצאה הגיונית. החלטנו גם לא לתת לרשת לסטות יותר מעשרה אחוזים מהמקור. תוך שלוש שעות בערך המחשב מצא משהו שהתאים לפרמטרים שהגדרנו לו. אתה רוצה לשמוע?" אור ברק כחול הציף את החדר לפני רגע, מסלק בפראות את אורות הניאון השבריריים, חלקיק שנייה לפני הרעם מחריש האוזניים. האור הבהב. מערכת האל-פסק התמודדה יפה עם האתגר, למזלי, ואז נזכרתי להסתכל בשעון. עשרה לחצות. הם שמעו כבר שליש מהיצירה המסתורית. האם אחד מהם קם כרגע, משועמם, להכין פופקורן? או שמא הם מכסים את אוזניהם בהבעה מיוסרת? ואולי הפסקת חשמל קטעה את הניסוי בעיצומו? אדי הוציא מכיס מעילו דיסק צרוב והכניס אותו למערכת שלי. "זה מה שיצא כשהמוזה החדשה שמעה את המוזיקה שלפני הרעש הלבן" אמר. זה התחיל כמו קאנון, אך הוא נוגן במהירות על-אנושית. עוד בטרם הספקתי להבחין ממש בקול הראשון הופיע כבר השני, ובמרווחים הולכים וקטנים השלישי, הרביעי ונוספים שלא הצלחתי כבר לספור. זה היה דומה למין שילוב של אותה כמעט-קקפוניה מתגברת ב"יום בחיים" של הביטלס, יחד עם הרבגוניות ההרמונית המיוחדת של הטוקטה והפוגה ברה מינור של באך. אדי יכול היה לתאר את זה טוב יותר, בוודאי. בכל אופן, המוזיקה הזאת גרמה הלם רציני לחוש השמיעה. אני חושב שעברה לפחות דקה עד שיכולתי להתרכז בה ממש. רק אז הבחנתי שאמנם המבנה הקאנוני נשמר בקפדנות, אך איכשהו, בצורה שלא הצלחתי להבין, צפה ועלתה ממנו נעימה נוספת, כמו קומה שנייה בבניין. זו נשמעה כמין מארש צבאי משונה, סוחף, ובמעורפל חשתי בעוד שכבה מעליו, ועוד אחת מרוחקת לאינסוף מעליה. כל זה נמשך עוד כמה דקות, ואז החלו השכבות להעלם בסדר בו הופיעו. רק כשהצליל האחרון גווע שמתי לב שבמשך כל אותו זמן לא הסרתי את מבטי מהרמקולים. "אחרי ששמענו את זה," שמעתי את אדי לוחש, וקולו נשמע פתאום חורקני וגס "החלטנו לבוא ולשאול אותך מה דעתך. האם מוזיקה יכולה לשנות את התודעה?"
המוזה של אדי - חלק אחרון
עדיין הייתי תחת השפעת המוזיקה, ודבריי שלי נשמעו לי זרים. הרגשתי כמו ילד קטן הנמצא לבדו בבית חשוך ומשנן לעצמו שוב ושוב שאין באמת מפלצות. "אין שום קשר למה ששמענו עכשיו. כמו שאמרתי קודם, כל שינוי אקראי ייצור מנגינה אחרת, ובטוח שבסוף תמצא משהו כזה, בלי שינוי תודעה ובלי בטיח. אני אפילו לא רואה שום מניעה שהמוזה הרגילה תפיק דבר כזה, בהינתן הקלט הנכון." אדי ומיכאל הסתכלו זה על זה בחיוך יודע-דבר. "מה?" שאלתי. "אתה מאד צפוי, אתה יודע?" "גם על זה חשבתם?" "כן" אמר מיכאל "ובדקנו את זה. זה לא היה פשוט, אבל תיכנתי את המחשב להריץ את המוזה אחורה, מהפלט אל הקלט. הכנסתי לתוכה את הפרמטרים של מה ששמענו, ומה לדעתך יצא בקלט? רעש לבן." "לא יכול להיות," אמרתי "אם זה היה נכון, אז המנגינה הארבע-מאות ששים ושבע הייתה צריכה להישמע כמו זאת, ואתם אמרתם שכל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן." "טעות בסיסית אבל מובנת." ענה מיכאל "רשת נוירונים היא לא פונקציה חד-חד ערכית. אמנם לכל קלט נתון היא מפיקה פלט אחד בלבד, אבל ההפך אינו בהכרח נכון. יכול להיות שכמה קלטים שונים יגרמו לאותו הפלט, ואם תריץ אותו אחורה תקבל משהו אחר לגמרי." "בלבלת אותי לגמרי. מה השורה התחתונה?" "שהמוזה הרגילה פשוט לא הייתה בנויה להפיק מוזיקה כזאת, לא משנה מה היא הייתה שומעת." "ואתה טוען בעצם שאף אדם כיום לא היה מסוגל להלחין מנגינה כזאת?" אדי כחכח בגרונו. "כשמסתכלים על זה בדיעבד זה באמת נשמע מוזר, הרי כל הפרמטרים מונחים לפנינו – אבל אני ניתחתי את הקטע הזה, והוא מובנה לגמרי ומורכב הרבה יותר מכל מה שבאך, אפילו, כתב אי-פעם. אני לא חושב שיש מישהו כיום שיכול לעשות דבר כזה, אלא אם כן, כמובן, הוא יעבור למין מצב חדש ולא מוכר של התודעה..." ככל שדעכה התחושה המוזרה שהשרתה בי המוזיקה, כך התחזק ההיגיון הבריא. "בולשיט," אמרתי. המילה נשארה תלויה בחלל האוויר. שקט השתרר ואף אחד לא ידע עוד מה לומר. באותו זמן הנחתי, שהם הבינו בעצמם שנסחפו יותר מדי עם המשחקים שלהם ואיבדו את חוש המציאות, ועכשיו רק חיפשו דרך לרדת מהעץ. מיכאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "טוב, יש רק דרך אחת לברר." "הדיסק נשאר אצלי בבית," אמר אדי "וזו רצועה של רבע שעה. למתי נקבע?" "אם כבר, אז שיהיה דרמטי עד הסוף – ברבע לחצות. זה יגביר את ההשפלה שלכם" אמרתי. "אתה ממש בטוח בעצמך, נכון?" שאל אדי ובקולו נשמעה טינה מסוימת. "נכון." "אז סיכמנו, אצל אדי ברבע לחצות מחר." אמר מיכאל בסמכותיות ומייד הוסיף "אבל..." "אבל מה?" "אם אני צודק והמוזיקה הזאת מסוגלת לשבש את המוח, צריך שמישהו יישאר מחוץ לתמונה ויוודא שהאחרים בסדר." "נטיל מטבע?" הצעתי. את מה שהתרחש אחרי זה כבר הזכרתי. השעה עכשיו חצות בדיוק. הגשם הפסיק, אני חושב, אך רוח נושבת עכשיו, מייללת בין הבתים ועמודי החשמל. הנורית האדומה דולקת, מסמנת לי שהטלפון תקין. אני מחכה. משונה. חודשים שלמים מסתכמים בתמציתיות כזו. אני הייתי עסוק בלימודים, באגואיזם, בקטנוניות ובלעג, ואילו שני החברים הכי טובים שלי התעסקו בדברים גדולים באמת. רק עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני מבין עד כמה ההישגים שלהם היו מדהימים. אנחנו נוכל לייסד חברה ולחיות טוב מאד משלוש התוכנות האלה, אפילו בלי כל העניין של התודעה. זאת אומרת, אם הם יסכימו לשתף אותי בזה, אחרי כל מה שעשיתי להם. חצות ושתי דקות. לא, לא יכול להיות שהתודעה תשתנה. מוזיקה משפיעה על רגשות, אם בכלל, וגם זה רק לזמן קצר יחסית. אפילו המחקרים על "אפקט מוצרט" מפוקפקים לגמרי, כך אומרים. המוזיקה גם לא תשגע אף אחד. זה פשוט לא ייתכן. איך לעזאזל - - חצות ושלוש דקות. הבנתי מה הם עושים, המנוולים האלה. הם מותחים אותי. באיזשהו שלב הם הבינו שהם טועים, אבל החליטו להחזיר לי כגמולי וללכת עם זה עד הסוף. הם ישאירו את הטלפון מנותק ויכריחו אותי להגיע לשם. הם בטח יעשו לי הצגות כאילו הם משוגעים או משהו. אני כבר אמצא דרך לסדר אותם בחזרה. אני רק צריך לחשוב על משהו... חצות וארבע דקות. זה ממש לא בסדר. אלה לא אדי ומיכאל שאני מכיר. הם כבר היו צריכים להתקשר. שיתקשרו כבר. מה שלא יגידו, אני לא אצחק עליהם. בבקשה, שיתקשרו כבר. חצות וחמש דקות.
עדיין הייתי תחת השפעת המוזיקה, ודבריי שלי נשמעו לי זרים. הרגשתי כמו ילד קטן הנמצא לבדו בבית חשוך ומשנן לעצמו שוב ושוב שאין באמת מפלצות. "אין שום קשר למה ששמענו עכשיו. כמו שאמרתי קודם, כל שינוי אקראי ייצור מנגינה אחרת, ובטוח שבסוף תמצא משהו כזה, בלי שינוי תודעה ובלי בטיח. אני אפילו לא רואה שום מניעה שהמוזה הרגילה תפיק דבר כזה, בהינתן הקלט הנכון." אדי ומיכאל הסתכלו זה על זה בחיוך יודע-דבר. "מה?" שאלתי. "אתה מאד צפוי, אתה יודע?" "גם על זה חשבתם?" "כן" אמר מיכאל "ובדקנו את זה. זה לא היה פשוט, אבל תיכנתי את המחשב להריץ את המוזה אחורה, מהפלט אל הקלט. הכנסתי לתוכה את הפרמטרים של מה ששמענו, ומה לדעתך יצא בקלט? רעש לבן." "לא יכול להיות," אמרתי "אם זה היה נכון, אז המנגינה הארבע-מאות ששים ושבע הייתה צריכה להישמע כמו זאת, ואתם אמרתם שכל מה שבא אחרי זה היה גם כן רעש לבן." "טעות בסיסית אבל מובנת." ענה מיכאל "רשת נוירונים היא לא פונקציה חד-חד ערכית. אמנם לכל קלט נתון היא מפיקה פלט אחד בלבד, אבל ההפך אינו בהכרח נכון. יכול להיות שכמה קלטים שונים יגרמו לאותו הפלט, ואם תריץ אותו אחורה תקבל משהו אחר לגמרי." "בלבלת אותי לגמרי. מה השורה התחתונה?" "שהמוזה הרגילה פשוט לא הייתה בנויה להפיק מוזיקה כזאת, לא משנה מה היא הייתה שומעת." "ואתה טוען בעצם שאף אדם כיום לא היה מסוגל להלחין מנגינה כזאת?" אדי כחכח בגרונו. "כשמסתכלים על זה בדיעבד זה באמת נשמע מוזר, הרי כל הפרמטרים מונחים לפנינו – אבל אני ניתחתי את הקטע הזה, והוא מובנה לגמרי ומורכב הרבה יותר מכל מה שבאך, אפילו, כתב אי-פעם. אני לא חושב שיש מישהו כיום שיכול לעשות דבר כזה, אלא אם כן, כמובן, הוא יעבור למין מצב חדש ולא מוכר של התודעה..." ככל שדעכה התחושה המוזרה שהשרתה בי המוזיקה, כך התחזק ההיגיון הבריא. "בולשיט," אמרתי. המילה נשארה תלויה בחלל האוויר. שקט השתרר ואף אחד לא ידע עוד מה לומר. באותו זמן הנחתי, שהם הבינו בעצמם שנסחפו יותר מדי עם המשחקים שלהם ואיבדו את חוש המציאות, ועכשיו רק חיפשו דרך לרדת מהעץ. מיכאל היה הראשון לשבור את השתיקה. "טוב, יש רק דרך אחת לברר." "הדיסק נשאר אצלי בבית," אמר אדי "וזו רצועה של רבע שעה. למתי נקבע?" "אם כבר, אז שיהיה דרמטי עד הסוף – ברבע לחצות. זה יגביר את ההשפלה שלכם" אמרתי. "אתה ממש בטוח בעצמך, נכון?" שאל אדי ובקולו נשמעה טינה מסוימת. "נכון." "אז סיכמנו, אצל אדי ברבע לחצות מחר." אמר מיכאל בסמכותיות ומייד הוסיף "אבל..." "אבל מה?" "אם אני צודק והמוזיקה הזאת מסוגלת לשבש את המוח, צריך שמישהו יישאר מחוץ לתמונה ויוודא שהאחרים בסדר." "נטיל מטבע?" הצעתי. את מה שהתרחש אחרי זה כבר הזכרתי. השעה עכשיו חצות בדיוק. הגשם הפסיק, אני חושב, אך רוח נושבת עכשיו, מייללת בין הבתים ועמודי החשמל. הנורית האדומה דולקת, מסמנת לי שהטלפון תקין. אני מחכה. משונה. חודשים שלמים מסתכמים בתמציתיות כזו. אני הייתי עסוק בלימודים, באגואיזם, בקטנוניות ובלעג, ואילו שני החברים הכי טובים שלי התעסקו בדברים גדולים באמת. רק עכשיו, תוך כדי כתיבה, אני מבין עד כמה ההישגים שלהם היו מדהימים. אנחנו נוכל לייסד חברה ולחיות טוב מאד משלוש התוכנות האלה, אפילו בלי כל העניין של התודעה. זאת אומרת, אם הם יסכימו לשתף אותי בזה, אחרי כל מה שעשיתי להם. חצות ושתי דקות. לא, לא יכול להיות שהתודעה תשתנה. מוזיקה משפיעה על רגשות, אם בכלל, וגם זה רק לזמן קצר יחסית. אפילו המחקרים על "אפקט מוצרט" מפוקפקים לגמרי, כך אומרים. המוזיקה גם לא תשגע אף אחד. זה פשוט לא ייתכן. איך לעזאזל - - חצות ושלוש דקות. הבנתי מה הם עושים, המנוולים האלה. הם מותחים אותי. באיזשהו שלב הם הבינו שהם טועים, אבל החליטו להחזיר לי כגמולי וללכת עם זה עד הסוף. הם ישאירו את הטלפון מנותק ויכריחו אותי להגיע לשם. הם בטח יעשו לי הצגות כאילו הם משוגעים או משהו. אני כבר אמצא דרך לסדר אותם בחזרה. אני רק צריך לחשוב על משהו... חצות וארבע דקות. זה ממש לא בסדר. אלה לא אדי ומיכאל שאני מכיר. הם כבר היו צריכים להתקשר. שיתקשרו כבר. מה שלא יגידו, אני לא אצחק עליהם. בבקשה, שיתקשרו כבר. חצות וחמש דקות.
וואו../images/Emo2.gif!
זה קודם כל. כתוב נהדר, סגנון סוחף, רעיון מרתק ודיאלוגים פשוט מעולים. אני מסירה בפניך את הכובע (שאין לי). בכל זאת כמה הערות:
נראה לי שזה היה בחלק הרביעי - בפסקה שאתה מזכיר בפעם הראשונה את רשתות הנוירונים - אני אישית איבדתי אותך לרגע. זה מוציא לגמרי מהריכוז כשהמספר אומר לנו שכאן יש עוד מידע אבל הוא לא הולך לתת אותו כי הוא לא מרוכז או משהו. אוטומטית זה מוביל אותי כקוראת לחשוב "מה היה ההסבר של מיכאל על הרשתות האלה?" ואני כבר מחוץ לעליה - שדווקא בשלב הזה ממשיכה לזרום ואפילו לא מעניקה לי רגע לעכל את זה. מקווה שהייתי מובנת עכשיו.
אולי כל העניין עם רשתות הנוירונים בלבל אותי בגלל שאין לי שום מושג מה זה רשתות נוירונים, אבל אני מניחה שיש עוד אנשים שקוראים את זה ולא יודעים על זה יותר ממני. מצד שני, ככל שהסיפור התקדם הבנתי יותר ויותר מה זה מתוך ההסברים (למרות שעדיין כל העניין קצת מעורפל מבחינתי). בקיצור, אני רק מציעה שתשקול אולי להוסיף הסבר קטנטן על מה זה בדיוק - למרות שבסופו של דבר יוצאים מהסיפור עם הבנה ברמה כלשהי.
"אוי לא, לא שוב!" - חייכתי
. אני חושבת שכל כותב מד"ב מכניס את המשפט הזה בשלב כלשהו בחיים ליצירה שלו...
הסוף אמנם היה צפוי - כבר מהפסקה הראשונה היה ברור שמשהו הולך לקרות להם - אבל הוא עדיין העביר בי צמרמורת קלה. אלה ההערות שלי, שאני אפילו לא בטוחה שהן באמת הערות. באמת אהבתי את הסיפור. תודיע לי כשיוצא הספר
.
זה קודם כל. כתוב נהדר, סגנון סוחף, רעיון מרתק ודיאלוגים פשוט מעולים. אני מסירה בפניך את הכובע (שאין לי). בכל זאת כמה הערות:
את לא יודעת כמה רווח לי ../images/Emo13.gif
היו לי ספקות גדולים אם הסיפור יתקבל כמו שרציתי... עכשיו להערות: בגרסה הראשונה כתבתי הסבר של שלושת-רבעי עמוד בערך על רשתות נוירונים, אבל איך שלא ניסיתי לשלב אותו בדיאלוג הוא תמיד יצא מתמטי/מחשבי ומשעמם מדי, והסתדר לי יופי קוצר הזמן של המספר. הקורא לא ממש צריך לדעת מהן רשתות נוירונים, רק בכלליות. אני צריך לחשוב אם אפשר לתמצת את הנושא עוד יותר, כך שאפשר יהיה מצד אחד להבין משהו, ומצד שני לא לשעמם את מי שכבר יודע או לא סתם לא מוכן לסבול הסברים יבשים. "אוי לא, לא שוב" - זה פשוט התבקש, מה לעשות?
אבל דבר אחד לא הבנתי: מה זאת אומרת הסוף היה צפוי? מה הסוף? מי אמר שקרה להם משהו? אולי הם באמת מותחים אותו? אפילו אני לא החלטתי מה הסוף ה"אמיתי" - אולי פספסתי משהו?
איך שלא יהיה, תודה רבה על ההשקעה בקריאה ובתגובה. ולגבי הספר - הסיפורים הקצרים האלה נועדו להשחיז את הכתיבה שלי לקראת ספר אמיתי שאני רוצה לכתוב בעתיד, שהוא למעשה פנטזיה. אני עדיין בשלב ניסוח העלילה שלו בקווים כלליים מאד. אם מישהו יחליט שכל הסיפורים האלה ראויים לפרסום כספר, מי אני שאגיד לא
- אבל לדעתי האישית יש לי עוד דרך ארוכה לעבור עד שאגיע לרמה שאני שואף לה.
היו לי ספקות גדולים אם הסיפור יתקבל כמו שרציתי... עכשיו להערות: בגרסה הראשונה כתבתי הסבר של שלושת-רבעי עמוד בערך על רשתות נוירונים, אבל איך שלא ניסיתי לשלב אותו בדיאלוג הוא תמיד יצא מתמטי/מחשבי ומשעמם מדי, והסתדר לי יופי קוצר הזמן של המספר. הקורא לא ממש צריך לדעת מהן רשתות נוירונים, רק בכלליות. אני צריך לחשוב אם אפשר לתמצת את הנושא עוד יותר, כך שאפשר יהיה מצד אחד להבין משהו, ומצד שני לא לשעמם את מי שכבר יודע או לא סתם לא מוכן לסבול הסברים יבשים. "אוי לא, לא שוב" - זה פשוט התבקש, מה לעשות?
טובי אור נטובי
New member
זהו, עכשיו אפשר להגיב כמו בנאדם.
כפי שאסתר "קפיצות נחשבות" 1984 כתבה - הסיפור כתוב היטב. מכל מקום, היו כמה דברים שקצת הפריעו לי. דבראשון - כשאדי ניגן היתה אווירה לוטבעית, היה אפשר בקלות לחבר את זה ל"אדי חיבר נגינה בהשראת הפלט שראה", עד כמה שהבנתי, תלית את זה בסתם מקרה, וצירוף המקרים קצת צורם. דברשני - אפשר אולי להתווכח עם זה, אבל אני חושב שבמקרה כזה חבל לעצור את העלילה ב"חצות וחמש דקות".. זה מענין מדי, אם כי יש צדדים לכאן ולכאן (ביטוי די תמוה, אם כל הצדדים הם ל"כאן" אז מה הספק?..). בכולופן, הדבר שהכי אהבתי (חוצמזה שהוא הזכיר לי את הסיפור שלי במקצת ) הוא שהעלילה מתפתחת מרגע לרגע ללא רגיעה. היא לא נעצרת לא בתוכנה הראשונה ולא בשניה אלא ממשיכה להתאבלץ הלאה. כל הכבוד.
כפי שאסתר "קפיצות נחשבות" 1984 כתבה - הסיפור כתוב היטב. מכל מקום, היו כמה דברים שקצת הפריעו לי. דבראשון - כשאדי ניגן היתה אווירה לוטבעית, היה אפשר בקלות לחבר את זה ל"אדי חיבר נגינה בהשראת הפלט שראה", עד כמה שהבנתי, תלית את זה בסתם מקרה, וצירוף המקרים קצת צורם. דברשני - אפשר אולי להתווכח עם זה, אבל אני חושב שבמקרה כזה חבל לעצור את העלילה ב"חצות וחמש דקות".. זה מענין מדי, אם כי יש צדדים לכאן ולכאן (ביטוי די תמוה, אם כל הצדדים הם ל"כאן" אז מה הספק?..). בכולופן, הדבר שהכי אהבתי (חוצמזה שהוא הזכיר לי את הסיפור שלי במקצת ) הוא שהעלילה מתפתחת מרגע לרגע ללא רגיעה. היא לא נעצרת לא בתוכנה הראשונה ולא בשניה אלא ממשיכה להתאבלץ הלאה. כל הכבוד.
אוקיי
לגבי הקטע עם אדי שמנגן - כן, קיבלתי הערה כזאת מקוראת נוספת. התכוונתי שזה יהיה קטע אווירה בלבד, אבל כנראה שהוא יצא חזק מדי. מבחינת העלילה הוא מגיע מוקדם מדי מכדי להיות קשור לתוכנה השניה. אני אצטרך לחשוב על זה. היו עוד כמה אנשים אמרו לי שהסיפור נגמר בדיוק כשהוא מתחיל להיות מעניין. כאן אני לא יודע אם זה שוב פספוס שלי, או שהקוראים פשוט רגילים מדי לראות סיפורים עם פואנטה. כל הסיפור הזה מיועד ליצור אווירה, בלבול מסוים, חוסר וודאות. אהבתי את הפועל "להתאבלץ"
תודה על התגובה המושקעת!
לגבי הקטע עם אדי שמנגן - כן, קיבלתי הערה כזאת מקוראת נוספת. התכוונתי שזה יהיה קטע אווירה בלבד, אבל כנראה שהוא יצא חזק מדי. מבחינת העלילה הוא מגיע מוקדם מדי מכדי להיות קשור לתוכנה השניה. אני אצטרך לחשוב על זה. היו עוד כמה אנשים אמרו לי שהסיפור נגמר בדיוק כשהוא מתחיל להיות מעניין. כאן אני לא יודע אם זה שוב פספוס שלי, או שהקוראים פשוט רגילים מדי לראות סיפורים עם פואנטה. כל הסיפור הזה מיועד ליצור אווירה, בלבול מסוים, חוסר וודאות. אהבתי את הפועל "להתאבלץ"
בהחלט באיחור
מקווה שאתה בודק תגובות גם אחרי שהסיפור החליף דף
תגובה: זה היה אחד מסיפורי המד"ב הכי טובים שקראתי כבר הרבה זמן. מושקע, מרתק, רעיון מעניין וחדשני ומעל להכל כתוב היטב. נהניתי לקרוא, תודה. ועכשיו לביקורת.
ההתחלה ארוכה מדי. הסיפור מרתק, אבל עד שהוא מתחיל כבר אין חשק לקרוא.
דיאלוגים בעיתיים. אנשים לא מדברים כך. בכל מקרא אני לא שמעתי אותם אף פעם מדברים כך. לא אמיתי וקופץ לעין : "הגעתי למסקנה שזה בלתי אפשרי" "מה התעוררת פתאום, עכבר שכמותך!" "אתה יודע, פעם חשבתי שיש לך עתיד, באמת, אבל מסתבר שכל מה שאתה רוצה זה שמחשב יכתוב את המוזיקה במקומך." וכמובן "תתביש" "רוני זה באמת היה מיותר", "שניכם מיותרים","עופו לי מהעיינים ושאני לא אראה אותכם יותר".
אל תשחק עם הקורא. תגיד לאיזה מקצוע רוני סטודנט. אני קיבלתי הרגשה שאפילו לך ככותב אין ממש מושג, אז אתה משחק גם עם הקורא. אולי לפחות הקורא יצליח להחליט. בגדול, זהו. ממש נהניתי מהסיפור.
מקווה שאתה בודק תגובות גם אחרי שהסיפור החליף דף
תגובה: זה היה אחד מסיפורי המד"ב הכי טובים שקראתי כבר הרבה זמן. מושקע, מרתק, רעיון מעניין וחדשני ומעל להכל כתוב היטב. נהניתי לקרוא, תודה. ועכשיו לביקורת.
מוטב מאוחר וגו'
א. תודה רבה. ב. לגבי הפתיחה - מסכים, נראה מה אפשר לעשות. ג. דיאלוגים בעייתיים - אני חושב שדווקא הדיאלוג של המריבה, שרוב הציטוטים שלך הם ממנו, הוא אמין למדי. אל תשכחי שמדובר בבן אדם רותח מכעס. וכמובן, הוא לא אומר "עכבר שכמותך" - ככה באמת איש לא מדבר - אלא "עכבר שכמוך". ד. לא שמתי לב ששיחקתי עם הקורא. אקח לתשומת לבי.
א. תודה רבה. ב. לגבי הפתיחה - מסכים, נראה מה אפשר לעשות. ג. דיאלוגים בעייתיים - אני חושב שדווקא הדיאלוג של המריבה, שרוב הציטוטים שלך הם ממנו, הוא אמין למדי. אל תשכחי שמדובר בבן אדם רותח מכעס. וכמובן, הוא לא אומר "עכבר שכמותך" - ככה באמת איש לא מדבר - אלא "עכבר שכמוך". ד. לא שמתי לב ששיחקתי עם הקורא. אקח לתשומת לבי.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.