המילכוד 22 הפרטי שלי...

[Arfilit]

המילכוד 22 הפרטי שלי...

אני עובדת באותו מקום כבר כמעט 7 שנים - התמחות + 6 שנות עריכת דין. אני אניח לרגע את הצניעות בצד - ואגיד שאני כנראה עו"ד מצויינת. עם השנים, הלכה והתחדדה במשרד הנישה שלי - שהלכה והפכה ליותר ויותר באחריותי - באופן שכל השאלות בתחום לכל הפחות עוברות דרכי - גם אם אני לא מטפלת בתיקים באופן ספציפי. במצב הזה יצאתי לחופשת לידה. כשהייתי בחופשת הלידה צורף למשרד עו"ד חדש - עם שנתיים ותק יותר משלי. כמובן שקצת חששתי שהוא מוצב כתחרות לי - אבל הרגיעו אותי שאמנם אנחנו עובדים באותה מחלקה - אבל לא באותה נישה - והתחום שלי נשאר התחום שלי והוא לא יגע בו. במהלך חופשת הלידה שמעתי מחבריי במשרד סיפורים מסמרי שיער על האיש, על נחשיותו, על האופן בו הוא חותר תחת קולגות, לוקח לעצמו קרדיטים של אחרים, מכפיש את שמם של אחרים כדי להאדיר את עצמו וכו'. רשמתי לעצמי להיזהר. לפני חודשיים וחצי חזרתי לעבודה. אחרי כשבוע היה לנו אינסידנט אחד בו הוא ניסה להשאיר אצלו תיק מעניין שלי - ואני הבהרתי לי בדרכי המיוחדת שכדאי לו להיזהר ממני. לפני יומיים - גיליתי בדרך מקרה, שתיק אחר חשוב ומעניין שלי, שכבר היה בסיבוב אחד בבית המשפט העליון ומי יודע לאן יתקדם מכאן - נשאר אצל אותו בחור אשר ממשיך לטפל בו גם לאחר חזרתי. מיותר לציין שפשוט התפוצצתי מעצבים. הבן אדם לוקח מסמכים שאני כתבתי - מעתיק אותם אחד לאחד (קראתי - לא בוצע שום שינוי) - מגיש ומקבל על זה קרדיט. שוחחתי עם הבוס שלי - שהגיב בהתחלה בצורה מאוד מכוערת (לרבות הערה לגבי ה"עליהום" ש"עושים" לבחור הזה (איזה עליהום?! מי זה "עושים"?! זאת הפעם הראשונה שאני אומרת מה דעתי עליו בקול רם ל"שלטונות"). אחרי ויכוח קצר - התגובות שלו קצת התרככו וזה נגמר בזה שצריך לשבת על ה"תיקים שלי" ולראות מה עושים עם כל אחד מהם (ערב צאתי לחופשת הלידה היו כ- 130 תיקים בטיפולי). זה חצי אחד של הסיפור. החצי השני: בשבוע שעבר נפל עלינו איזה קרייסיס - שחייב עבודה בלילה - ככה שביום ד' עבדתי (מהבית) עד 2 בלילה ולמחרת הגעתי הביתה בשמונה (לראשונה מאז שחזרתי לעבודה). אתמול - כהמשך של אותו קרייסיס - עבדתי בערב מהבית - ועכשיו אני יוצאת תיכף לביהמ"ש - לשופט תורן. מיותר להגיד שמאוד התבאסתי מן השעות הנוספות שנכפו עליי - מה עוד שהמשכורת שלי הופחתה על רקע הורדת שעות העבודה - ולא משלמים לי שעות נוספות. והינה המלכוד: אם אני רוצה להשאיר אצלי את התיקים המעניינים והחדשובים - אני אאלץ לעבוד שעות נוספות מעת לעת - מבלי להיות מתוגמלת על זה כלכלית (כרגע זה מצב נתון - כך שאל תשלחו אותי לדבר עם הבוס). אם אני אחליט שאני מפחיתה את השעות הנוספות - איכות התיקים שאני אקבל תרד. אני מסתובבת כבר יומיים עם קשר בבטן - ולא יודעת מה להחליט ואיך להתנהל. לא באמת מבקשת עצה - פשוט רציתי לפרוק ולראות את זה כתוב (זה מסדר לי את הדברים בראש).

 

[עמית@]

ערפילית.

מאחר ועבודתך חשובה לך, והתיקים הללו חשובים לך (תראי כמה התרגזת כשאחד מהם "איים" להתבצע אצל הנחש ההוא) אז אני חושבת שכרגע אין ברירה, לסחוב עוד קצת בלי תמורה (אוף, זה נשמע נורא, מה לעשות שזה המצב?) ואנימניחה שבתחום שלך אם את הולתכ אחורה ומסתפקת במועט- יש לזה נטייה להפוך לסטטוס קוו שאת לא חפצה בו. אני בטוחה שמעריכים אותך מספיק במשרד בשביל להבין (שלאורך זמן) חייבים לתגמל אותך נכון, גם אם זה לא יקרה עכשיו.

 

[צהלולים]

אני קוראת וממש מזדהה

הבחירה הקשה הזו בין שעות עבודה נוחות לבין עניין בעבודה מתרחשת כל כך הרבה פעמים, והבחירה קשה. ככה או ככה כנראה שאין פתרון מושלם... צריך להחליט עם מה יהיה לך יותר קל להשלים. אבל גם צריך לזכור שזה יכול להיות מצב זמני, כלומר - את יכולה קצת "להוריד הילוך בשנה-שנתיים הראשונות, או כמה שתרגישי, ולחזור לפעילות מלאה ומעניינת יותר (במשרד הזה או במשרד אחר) אחר כך! זו לא "החלטה לחיים", והיא יכולה להיות הפיכה...

 

[רות י]

אני כל כך מבינה ויכולה להזדהות עם

המצב בו את נמצאת, על אף שמעולם לא חוויתי זאת. אני מבינה שאת עובדת במשרד די גדול, בו מצבים כאלה בהחלט עלולים להתקיים ולקרות. זו, אגב, אחת הסיבות מדוע אני בחרתי לעבוד במשרד קטן ואינטימי. אני כל כך שונאת את כל האינטריגות האלו, כל התחרויות, ההתנצחויות, כל הלהוכיח את עצמך ולדרוך על אחרים לשם כך. מתועב בעיניי. הבחור החדש שאת מתארת, נשמע איש דוחה שאינו בוחל באמצעים. אני לא חושבת שיש משהו נוסף שאת יכולה לעשות מעבר לשיחה שכבר יזמת. בגדול, אני מאמינה, שכל כלב בא יומו. אמנם, הוא העתיק ממך למכביר, אך לא רחוק היום שבו הוא יצטרך להוכיח את עצמו בגפו, מבלי שהוא יוכל להסתמך עלייך. באיזשהו שלב קרנו תרד, ויצע המרצע מן השק. אם כולו רוח וצלצולים, זה יתגלה מתי שהוא. כך אני מאמינה וזה מה שהיה מנחם אותי, לו אני במקומך. דבר נוסף, בקשר לשעות העבודה ומעמדך בעבודה. אין ספק שתיקים גדולים וחשובים גם מצריכים שעות עבודה מעבר לסטנדרט. את לא נשמעת לי בחורה סטנדרטית כלל ועיקר, ואת אכן לא מסתפקת בתיקים השגרתיים. משמע, כנראה ששעות העבודה שחשבת שיתאימו לך, לאפונה ולעבודה - לא מסתדרות. אולי צריך לעשות התארגנות מחדש; ולמצוא את דרך המלך, איך את נותנת קצת יותר שעות, מתוגמלת עליהן ומטפלת בתיקים שאת חפצה ביקרם. דווקא במשרדים גדולים, אם את מוכיחה שאת עובדת יותר שעות, יש נכונות לשלם לך לפי שעות העבודה בפועל. אולי תזמי שיחה עם הבוסים, תגידי שאת עובדת בפועל גם מהבית, וגם נותנת יותר שעות במשרד, ושצריך להתאים את המשכורת שלך למציאות החדשה. בכל מקרה, תהיה חזקה ותחזיקי מעמד. נראה לי שאת במצב של חוסר שיווי משקל בעבודה, וכדרכם של מצבים כאלה, שבסוף מגיעים לשיווי משקל. בינתיים תסניפי את האפונה חזק חזק, ותראי איזו סיבה טובה גרמה לכל זה.

 

[מ ת י ל ד ה]

../images/Emo4.gif ../images/Emo46.gif

אני לא עובדת כבר המון זמן, ובהחלט גרמת לי לחשוב מה הייתי עושה אילו... אם במילא לא משלמים על שעות נוספות לעת עתה, אז נראה לי שעדיף לקחת עבודה הביתה. כך תוכלי להיות עם האפונה בשובך מהעבודה, ולהמשיך לעבוד לאחר שהיא הולכת לישון. כך, בכל אופן, זה עובד אצלי עם הלימודים. תוכלי להמשיך ולקבל תיקים מעניינים, וגם להנות מהאפונה. כל זה עם עיניים בגב, להישמר מפני הנחש

. בקשר לשכר, נצלי שעת כושר ושוחחי על כך עם הבוס. אוף, שונאת את הקטעים האלה (בתחום שאני מגיעה ממנו - העיצוב - ראיתי כל כך הרבה העתקה מקצועית וגניבת קרדיטים

. איכסה!).

 

[boringvered]

אחחחח.... מזדהה עמוקות!

זה כזה קטץ' בעייתי... מקווה שתגיעי להחלטה הרצוייה לך, אבל יודעת כמה זה קשה ומתסכל להיות מצד אחד אמא, ומצד שני אשת קריירה ולהקרע בין שני התחומים ולא לדעת מה לעשות... ורד

 

[1איתן ולהב שלנו]

מה שאני חושבת

א.שהנחש לא ידע בכלל על מי הוא נופל

,הוא עוד יצטער שהוא נכנס לך בשיניים. ב.שכל עוד אפשר לנהל את רוב העבודה הנוספת מהבית,ושזה קורה אחת ל... ולא משהו יומיומי,זה שווה לך מבחינה מקצועית. ג.האפונה תתחיל בקרוב מאוד (מקווה) לישון היטב בלילה,וזה יקל על קבלת ההחלטות. ועוגות גבינה זה נפלא!

 

[שִירָה]

כל כך מבינה אותך ../images/Emo24.gif

אני מרגישה בדיוק כמוך. בחורף האחרון, כשבנימין היה בן שנה, עבדתי על פרוייקט חשוב מאד בעבודה - פרוייקט שחייב אותי להישאר בעבודה שעות נוספות ולעבוד מהבית במשך תקופה ארוכה, והייתי אמורה לנסוע לחו"ל כדי להציג את המוצר המוגמר בפני הלקוח. הרגשתי שאני לא יכולה לעזוב את בנימין בגיל כל כך צעיר, כשהוא כל כך תלוי בהנקה - ובסופו של דבר, אחד הקולגות שלי - איש מקסים ועדין מאד - נסע במקומי. העברתי לו את כל החומר באופן מסודר. סיפרתי לו על כל רכיבי המערכת המסובכת שאותה היה עליו לשחזר בארה"ב, ובמשך שבוע ההכנות - עמדתי איתו בקשר טלפוני רציף - גם בשעות הקטנות של הלילה, כדי להבטיח את הצלחת הדמו. בשעות שלאחר הדמו חיכיתי בקוצר רוח לעדכון, וכמובן - הוא לא התקשר. כנראה שהוא "שכח" פתאום את מספר הטלפון שלי. למחרת, נודע לי, שהוא שלח אימייל לבוס עם העתקים לחצי חברה - לבוס של הבוס, למנהל המחלקה ועוד ועוד, כשהוא מדווח להם על הדמו - ומודה להם על כך שנתנו בו אמון - בלי להזכיר אותי. הוא כמובן לא שלח לי העתק של האימייל, אבל הבוס שלי הזדרז לשלוח לי העתק, להודות לי בפני כל הבכירים, ולנסות למזער את הנזק. עד היום הקרדיט על הפרוייקט - שעומד להכניס לחברה מיליוני דולרים - נתון לו. אני כבר לא בטוחה שעשיתי נכון בכך שוויתרתי על הנסיעה, ואני חוששת שאני לא אוותר בעתיד על נסיעות דומות... אני חושבת שלא כדאי לך לוותר באופן גורף על כל התיקים המעניינים, גם אם הם מחייבים אותך להישאר שעות נוספות ללא תגמול - ומה שיותר מפריע לדעתי - על חשבון הקטנטנה שלך - כי אני חוששת שתרגישי פספוס ואני לא יודעת עד כמה ניתן יהיה, גם בעתיד כשהקטנטנה תגדל - להשלים פערים. בהצלחה!

 

[מאיה ורוני]

ערפילית יקרה,

לא, אין לי פתרונות, גם אני נמצאת במצב דומה אבל ערכתי לי פחות או יותר את סדרי העדיפויות שלי ולמזלי יש לי גם בעל מתוק שעוזר לי להיות שלמה עם ההחלטות הללו שלי. הבחירה בין קריירה לאימהות היא נושא נרחב ומדובר . אצלי בעבודה יש מישהי שמקבילה לי (באותו צוות) ילדה חודש לפני ומתפקדת כאילו היא רווקה. שעות מטורפות (אפילו לא ידעה שיש שעת הנקה וגם אילו ידעה נדמה לי שכדי להרשים לא היתה מנצלת אותה) טלפונים מהבית. רק אתמול היא סיפרה לי שקבלה טלפון מהעבודה כשהיא מחזיקה את הבת שלה בת חצי השנה ערומה בדרך לאמבטיה ונתנה את הילדה לאבא שלה כדי להקדיש זמן לשיחה. במקום לקרוא קריאות התפעלות אמרתי לה שאני הייתי מבקשת לחזור מאוחר יותר. אין שום הצדקה למצב כזה על חשבון הילדים שלנו! לא מזמן היא קבלה קידום ועימו העלאה במשכורת. בתחילה זה צבט לי כיוון שאנחנו עובדות זמן מקביל ואני עובדת לא פחות טוב ממנה. אבל רוני שאל אותי אם הייתי מסכימה לקבל את הקידום הזה ולעבוד כמוה ולזה היתה לי תשובה חד משמעית. אני לא יועצת לך להוריד פרופיל ולהשאיר את התיקים הללו לעמיתך המלוקק אבל אני בטוחה שיש דרך אמצע בה תקדישי יותר שעות לעבודה אבל לא באופן מוגזם- פעם כן ופעם לא. זו העיצה הכי חכמה שאני מסוגלת לתת חוץ מחיבוק ואיחול שתצליחי לשלב בין הקריירה שאת כ"כ טובה בה, לאימהות לאפונה שבה את מצטיינת. בהצלחה!

 

[בלינקה]

לחצי הראשון אין לי מה לומר

נראה לי שטיפלץ בזה בדרך הטובה ביותר האפשרית. לגבי החצי השני - אני כל כך כל כך מבינה אותך. אבל אני עובדת עוד פחות שעות ממך (נדמה לי), ובספטמבר אחזור ל"משרה מלאה", ואהיה יותר גמישה, כי שחר תיכנס לגן. אם תמצאי פתרון אני אשמח לשמוע.

 

[משוש30]

אכן מילכוד 22

לעבוד מקום בא בחשבון? האם את יכולה לקחת פחות תיקים ולהתרכז בחשובים ומעניינים ועל ידי כך להפחית קצת שעות? (את הפחות חשובים תעבירי ל"מפלצת"....) הגעת למסקנות מהכתיבה? אני יודעת מה אני הייתי עושה- כמובן התיקים המעניינים. ברור לי שגם השעות הנוספות הלא מתגמלות שוות את העניין שבתיקים. בכל מקרה מקווה שתמצאי את דרכך מהסבך.

 

[מאז]

דילמת שעות העבודה מול העניין

היא דילמה שהתמודדתי איתה עוד בתור רווקה. ובחרתי לעבוד פחות שעות ולקבל תיקים פחות מעניינים. (אבל נראה לי שמראש היה לי פחות עניין בעו"דיות מאשר לך). היתרון במצב שלך הוא שאת כבר ותיקה, מוכרת ומוערכת במערכת. לכן ייתכן שגם אם תבחרי לא לעבוד שעות נוספות, מספר התיקים המעניינים יפחת אך עדיין יהיה קיים (ואולי במינון לא רע דווקא. הרי לפעמים נוח לעשות את העבודה הרוטינית ולא להפעיל את השכל..). לכן בכלל לא הייתי חושבת להחליף עבודה כמו שהציעו לך. ולגבי הנחש, מסכימה עם אמא של איתן ולהב.

 

[nubi]

../images/Emo24.gif קראתי את

ההודעה שלך כמה פעמים. לגבי החלק הראשון-טיפלת בו מצוין. לגבי החלק השני-מוכר לי. אני מאוד צעירה במקצוע שלי ומוצאת את עצמי מתנדבת, עובדת קשה בלי תגמול כלכלי, והכל כדי שיכירו אותי. השקעה לעתיד, בתקווה שמתישהו הכסף יגיע. זה כנראה חלק מהעניין במצב של היום. אני סומכת עלייך שתדעי למצוא את האיזון הנכון....

 

[בזזזזזזז]

נורא מזדהה

גמני בבעיה דומה. אמנם, רק 5 שנים במשרד (מתוכם הראשונה התמחות), וגמני מרגישה מאד מוערכת שם, ודואגים להזכיר לי את זה מידי פעם כשאני שוכחת ומצטברחת. וגם אצלינו כשהייתי בהתחלת ההיריון הכניסו מישהי צעירה שבזהירות אפשר לומר שמאד חביבה על אחד השותפים... וגם אני חששתי שתיקח את מקומי, ואם לא לגמרי - אז יותר מידי בכל מקרה. ואז החלטתי: מי שלא רוצה אותי - מפסיד. את כנראה טובה מאד מאד במה שאת עושה. ומי שלא ירצה אותך - מפסיד יותר ממך. זה היה בהקשר של החצי הראשון - למרות שגמני ממש גאה בך על איך שטיפלת בזה - ועל הפתיחות שלך עם הבוס (שגם את זה צריך לדעת להעריך כי זה לא מובן מאליו). ובקשר לחצי השני - אני חושבת שזה המילכוד של כולנו, לא משנה באיזה מקצוע אנחנו עובדות. ואני אתן לך כמה דוגמאות כדי לעזור לך להחליט: 1. פעם כשהייתי בהיריון הייתי באיזו ישיבה רבת משתתפים, ועו"ד אחת מהבכירות יותר קיבלה פתאום טלפון והתברר שהמטפלת לקחה את הבן שלה לחיסון של גיל שנה והיא ממש שמחה שהוא היה "ממש גיבור". והישיבה המשיכה כמו קודם. 2. כשהתחלתי את ההתמחות הבת שלי הגדולה היתה בת 6 ויום אחד נפלה לה השן הראשונה אצל סבתא - ואני הייתי בעבודה. בכיתי כל היום ואף אחד לא הבין למה והם נבהלו. 3. עכשיו כשיצאתי לחופשת לידה רצו להביא לי מחליף זמני, שישב בחדר שלי וישתמש במחשב שלי וכו (כי זה רק בינתיים) וממש נהיה לי רע ונורא ביקשתי שלא יעשו את זה וגם אם יקחו מישהו - שישימו אותו במקום אחר. בסוף זה לא הסתדר ולא לקחו אף אחד - ואני הארכתי את חופשת הלידה בעוד חודש, ועבדתי מהביית ואני עדיין לוקחת עבודה הביתה ללילה ולספו"ש - אבל אף אחד לא ישב לי בחדר. 4. היה תיק אחד שנורא רציתי להיות בדיון שבערעור בבית המשפט העליון ואני כתבתי את הערעור ואת הסיכומים בכתב והכל - ונקבע לשבועיים אחרי הלידה - ונורא התבעסתי כי מישהי אחרת "התנדבה" בשמחה גלויה לנסוע במקומי - וביום הדיון התקשרו מבית המשפט ודחו אותו. בינתיים עוד אין תאריך חדש ואני כבר חזרתי. לא יודעת מה אפשר להסיק מכל הסיפורים, ובטח אין כלל - אבל אני נוטה להאמין שאי אפשר לתפוס את הכל ואת צריכה להחליט מה יותר חשוב. שימי לב שלא אמרתי מה "לא חשוב" כי צריך להחליט בין כמה דברים חשובים מאד - אבל בכל זאת אי אפשר להימנע מסדר עדיפויות. מכל הסיפורים הכי חבל לי על השן הראשונה שפיפסתי. ואין מצב שמישהו אחר יקח את הילדה שלי לחיסון. תחליטי לבד על מה את מתפשרת ועל מה לא. וזה לא חייב להיות כלל נוקשה. הבלבול הוא כי זה יום שישי וביום שישי אני לא חושבת כלום. נ.ב. ואם תרצי לכתוב לי במסר איפה את עובדת - זה יכול להיות מעניין.

 

[בזזזזזזז]

נ.ב. ותיזכרי בשרשור "המזבח"

ואולי אסביר יותר בפירוט את מה שהתכוונתי שם: זה לא שעשיתי הבחנה בין נשים לגברים בהרגשה של ההחמצה או של הילד שמוקרב על המזבח אלא, שזה קורה רק במקרה שאמא שלו (או אבא שלו - אבל על זה לא חשבתי כי לא זו הנקודה) מרגישה שזה ככה. כלומר, אם האם מרגישה שהיא הקריבה את הילד (או יותר נכון את הזמן שלה איתו, את הזכרונות, את החוויות המשותפות, ואת הזכות ליצור לו זכרונות ממנה) - אז סימן שזה באמת קורה. ואם היא מרגישה שזה קורה לה - אז היא צריכה לעבור תהליך החלטה ארוך כמו שעובר עליך, ועל כולנו, כל יום מחדש ולגבי כל אירוע מחדש. ואם היא לא תחשוב ותחליט באופן מודע ומושכל - היא בטוח תצטער אחר כך. ולא חשוב מה תהיה ההחלטה- כי אם היא תחליט לעבוד היא תצטער על מה שהפסידה בבית ואם היא תחליט להשאר בבית היא תצטער על מה שהפסידה לעצמה בחוץ. הדרך היחידה לא להצטער אחרי הרבה שנים - היא להצטער כל יום קצת על אותו היום. איך אני בפילוסופיה? לא משהו. אבל זו ההרגשה שלי היום. וזה אותו דבר גם לגברים האבות.

 

[בלינקה]

אני חושבת שאת קצת טועה

דווקא העניין כאן הוא לא איך האמא מרגישה, אלא איך הילד מרגיש. אני רואה את בעלי, שרק היום, בגיל 30, מוכן לשים מאחוריו את העובדה שאבא שלו היה אבא של סופי שבוע, ולפתוח דף חדש. האמירה של בעלי היא די חד משמעית: אני לא מוכן לסלוח לו על זה שהוא היה שם רק בסופי שבוע ולפעמים לפעמים גם כשהלכתי לישון. זה לא מקנה לו את הזכות להיות אבא שלי. זו אמירה נורא נורא קשה, נכון? אני לא רוצה שהילדים שלי יחושו ככה כלפי אחד מההורים שלה, לעולם. גם לא במחיר של חלק מהקריירה שלי.

 

[sharonmx]

החצי שלי אומר בדיוק אותו דבר...

"אבא שלי היה עסוק רק בעבודה ולא התעניין בנו בכלל- בשבילי זה לא אבא".ובאמת- הוא ממש מתעלם מאבא שלו, כמו אוויר. לי זה קשה מאוד לראות את זה. אבא שלי היה ממש לא כזה, ובילה איתנו המון. בגלל זה הוא ממש מנסה לבלות כל רגע עם הזאטוטה. הוא ביקש ממני לומר לו אם אני חושבת שהוא מגזים, ואני אגיד לו, בלי בושה.

 

[בזזזזזזז]

לא הסברתי טוב

אני לא מתכוונת שהזכרונות של הילד לא חשובים ושאנחנו לא צריכים להניס אותם למאזן השיקולים שלנו בבחירות שאנחנו עושים. מה שהתכוונתי הוא במישור אחר לגמרי - בלי קשר למה שטוב עבור הילד שלי - שיש לו את המקום הגבוה בסדר העדיפויות - ההרגשה של הקרבה היא הרגשה שלי כאמא - ואני קודם כל חושבת מה הבחירות שלי יעשו לי - ואחר כך מה הן יעשו לילדים שלי. שוב, אני לא רוצה להישמע כמו מי שהתוצאה לא חשובה לה מבחינת איך שהילדים יראו את זה בעתיד או מה יצא להם מהדרך שלי - אלא במישור אחר לגמרי של הויכוח - מה זה עושה לי. כי במישור שלהם אני לא יודעת לומר מה עדיף (ומה שאני כותבת כאן נכון אך ורק לבית שלי - אז אל תתנפלו עלי) עדיפה אמא שנמצאת שם בשבילם תמיד, אבל לא אוהבת את החיים שלה, או אמא שלפעמים לא נמצאת שם, וצריך למצוא תחליפים, אבל שכן אוהבת את החיים שלה. במקרה שלי התשובה ברורה, אפילו שיש בה לפעמים נקודות כואבות וקשות - יותר טוב לי וגם למשפחה שלי שאני אהיה "אמא עובדת" או "אשת קריירה". ואת זה אני אומרת עם המון כאב לב ופרפורי חוסר השלמה עם מה שאני מפסידה. ובכל זאת זו בחירה מושכלת שעשיתי. סליחה שכל כך ארוך, ושאולי שוב לא הצלחתי להסביר את עצמי. אם המחשבה מעניינת אשמח להמשיך ולהבהיר.

 

[מעיןבר]

שאלה

יצא לי פעם לעבוד כעוזרת מנכ"ל של חברה שעבדה המון עם עו"ד בחו"ל. עם החשבוניות היינו מקבלים פירוט שעות עבודה של כל עוה"ד שעבדו על התיק שלנו כולל תעריף - היה שם מדרג תעריפים לעוה"ד בחברה והחברה גבתה שכ"ט בהתאם לעבודה שהושקעה בתיק. האם בארץ לא נהוג לגלגל את הוצאות העבודה על הלקוחות? הרי המוצר שעו"ד מוכר הוא העבודה שלו, הזמן שלו. לא ברור לי למה זה לא מיושם גם אצליכם בחברה ואת לא מקבלת תשלום פר שעת עבודה.

 

[רות י]

מכיוון שהיא שכירה, והשכר שלה הוא

גלובאלי לפי אחוז המשרה שלה. זה עניין של המעבידים שלה (השותפים במשרד) כמה הם גובים מלקוחותיהם השונים ואיך הם קובעים ומתמחרים את שכר הטרחה שלהם. ערפילית משתכרת שכר להבדיל משכר טרחה.