המכתב- של ההורים השכולים

[קמנצינד]

התבלבלת קצת...

לא מחרתיים ולא ששי הבא. ששי בעוד שבועיים, ה-18.04.

 

[יונה1]

קמנצינד יקר - בטח שלא יותר משעה

תמיד קיימת האופציה שבני המשפחה, החברים והחברים לנשק של שלושת השבויים יקיימו משמרת מחאה של קבע מול אולמרט (כזכור - מתכונת מנצחת במקרה מלחמת לבנון הראשונה מול בגין). אבל כמו שאתה רואה, בני המשפחות נוקטים בטקטיקה אחרת לגמרי. לעומתם, אנחנו, כסתם אזרחים איכפתיים, צריכים רק להגיע למשמרת. ומשמרת פרושה - באת - הצטלמת לתקשורת. הלכה התקשורת - הלכתה הביתה. מבטיחה לך שביום הדגש|שבני המשפחה עצמם יתחילו להבין שלחץ אינטנסיבי על אולמרט, ועמידה מול לשכתו או מעונו היא הדרך היחידה, רבים וטובים יצטרפו אליהם.

 

[קמנצינד]

טוב, את בטח מבינה יותר ממני

'שרפת צמיגם', ומשמרות של 24 שעות צריכה לבא קודם כל מהמשפחות. אבל הדבר שאני לא מסכים איתו הוא שאני 'סתם אזרח איכפתי'. איכפתיות כלפי השבויים היא לא לפנים משורת הדין לדעתי. זה לא כמו לדאוג לאיכות הסביבה או לצער בעלי חיים או להתנדב בבית אבות או בבית חולים ש'נרשמים' לזכותו של אדם. זה שאני מגיע למשמרות לא עושה אותי לאדם טוב, אבל אם לא הייתי מגיע זה היה עושה אותי לאדם רע.

 

[יונה1]

קמנצינד - בא קודם כל נשתה מים ונרגע

העובדה שכתבתי עבודת מחקר בנושא השבויים, וכמו חוקרים רבים לפני, "התחברתי" מאד למושא מחקרי, ואפילו - ובנוסף לכך, (בחטאותי כי רבו), "האיש שלי" בילה שמונה חודשים בשבי הסורי, לא הופכת אותי לשום דבר אחר חוץ מעוד סתם אזרחית מן השורה. באותה מידה אתה ואני, כ"אזרחים מן השורה", יכולנו להתחבר לשלל נושאים אחרים (ואמנם, אפילו הייתי בסרט הזה והשתתפתי וגם השפעתי מאד בנושאים אחרים). אם אצא היום לרחוב ואשרוף צמיגים למען שלושת השבויים, אחשב אפילו בעייני עצמי לסתם עוד פירומנית תמהונית. וכך אגב, תחשב גם אתה. אילו מלכתחילה נקטו המשפחות בדרך מחאה נכונה (לדעתי), הייתי ששה להצטרף אליהם. אבל כידוע לכולנו, בחירתם היתה שונה בתכלית. אז בתאכלס, אני ממש לא מבינה יותר ממך. אני רק מבינה, או לפחות חושבת כך, שאם אתה ואני נצית היום צמיגים, הפסיכיאטר המחוזי ממש ישמח לאשפז אותנו.

 

[קמנצינד]

לא צריך מים, אני רגוע

קראת מה כתבתי? כלומר מהתחלה? אמרתי- שרפת צמיגים צריכה להעשות קודם כל ע"י המשפחות. מסכים איתך. גם אני כבר התחברתי לנושאים אחרים כאזרח מן השורה, אך אני לא חושב שנושא השבויים נכלל כ'עוד נושא'. אני חושב שזו חובה של כל אחד מאיתנו לעשות הכל כדי שיחזרו במהרה, ואין מקום להגיד ש'אני מתנדב בבית אבות פעם בשבוע' או ש'הפגנתי מספר פעמים יחד עם המורים' ולכן 'כבר עשיתי את חובתי האזרחית ושמישהו אחר ידאג לשבויים'. אלו דברים שאני מאמין בהם, ושניראים לי ברורים כשמש, אבל מה אני מבין...

 

[יונה1]

אני חושבת שהבעייה העיקרית

שהפכנו לחברה כל כך מגעילה ואינדיווידואליסטית, שגם מה שנתפס פעם כפרה הכי קדושה שלנו - החיילים, הפכו מזמן להיות בעייה פרטית של ההורים שלהם. ולכן אנשים כמוך, כמו דן וכמוני, שאין להם כל קשר ונגיעה אישית לנושא, אולי אפילו נתפסים היום כתימהוניים... בזמנו, ראיתי את הצטרפות ערים בלילה למאבק, כפתרון יחיד ל"פיצוח" הקיבעון הזה. פדויי השבי החזיקו במסר מוסרי ראשון במעלה ויכלו לעמוד בשורה הראשונה של דורשי הפדיון. יתכן שככה אפשר היה אולי להזיז את המשפחות מקידמת הבמה, ולהפוך את זה למה שאתה ואני רואים (ובצדק) כבעיה לאומית. למרבה הצער, (למרות שלמשך תקופה קצרה מאד כך גם היה), הרי שמליון ואחת סיבות הכשילו את הנסיון הזה. החברה הישראלית התרגלה מזמן שאם יש לה שבויים, אז רק "אמא מחכה בבית" ו"צריך להחזיר את הילדים הביתה". אז לך תשנה את כללי המשחק עכשיו... מייאש!