המלצה

דברי כפירה...

אני בהחלט מסכימה, אמנם, שיש ספרים שאני אישית לא מראה לילדים- יפתח המלוכלך בהחלט ביניהם, ומדובר בעיקר בטעם אישי ובמה שמקפיץ לכל אחד את הפיוזים האידיאולוגיים, הרגשיים וכו'. מצד שני- אני מוכרחה לציין שאני מאוד מבינה את חשיבותן של האגדות הקלאסיות והפחות קלאסיות, לנפש הילד והמבוגר.... לרוב אני ממש לא מחסידי הפסיכולוגיה, אבל דוקא לגישתו של ברונו בטלהיים (בספרו המאלף "קסמן של אגדות")על האגדות שמתחברות להיבטים יסודיים בנפש האדם ובתת מודע ה קולקטיבי התחברתי מאוד. האגדות הקלאסיות מצליחות להניח את האצבע בדיוק על הגורמים הנפשיים החשובים ביותר בחיינו- אהבה, מוות, פחד, לידה, קנאה ועוד ועוד ונראה שלא סתם הן שרדו כל כך הרבה זמן בתרבות האנושית. אני אמנם אוהבת רבים מהסיפורים שהוזכרו כאן- אבל ספרות ילדים לא צריכה להיות סטרילית מדי ולא צריכה לברוח מהתמודדות עם החיים על כל גווניהם. יצא לי לאחרונה לשים לב לתגובות של ילדים בקטעים מפחידים בספר, סרט או הצגה. הילדים מפחדים ודואגים אבל כגודל החשש כן גם גודל השמחה, ההקלה והקתרזיס בסוף(הטוב....). מובן שאני לא חושבת שצריך לגרום לילד להיחשף ליצירה שעושה לו ממש רע, אבל גם רגשות שליליים, במידה- יכולים להיות בעלי השפעה חיובית.
 

maore

New member
אני ממש לא מחסידי הפסיכו' הקלינית

ובוודאי הפסיכואנליזה ותת מודע קולקטיבי בהקשרים שאינם ניו-אייג'ים עושה לי פריחה (אני פסיכולוגית קוגניטיבית).אני לא חושבת שהכל צריך להיות סטרילי, אבל נראה לי שיש המון תכנים שאינם כה בולטים, וההורים ממש לא מודעים להם (טוב, רובם בכלל לא חושבים שזה חשוב לנסות להיות...) וזה מחלחל ועוד איך.בדיוק כמו הדוגמא על אמורי אשיג אטוסה שהבאתי. לכאורה סיפור חביב, והמסר הבולט וה"רישמי" הוא בסדר מבחינתי, אבל בדרך זרועים כ"כ הרבה מסרים בעייתיים...אני לא חושבת שהכל צריך להיות יפה וורוד, וודאי שסיפורים הם כלי מצוין להתמודדות עם בעיות/קשיים/רגשות וכו', אבל נראה לי שהרבה פעמים הסיפורים האלו ממציאים ויוצרים בעיות שלא היו קיימות לפני שהילד שמע אותם.למה לספר על מפלצות ושדים מתחת למיטה או בארון, אם לילד אין פחדים כאלו? למה להכניס לו פחדים ורעיונות לראש, ואחרי שהחדרנו את הזרע, אז אולי סיפורים אחרים גם יעזרו להתמודד עם הבעיה שנוצרה.
 
מעשה בחמישה בלונים../images/Emo99.gif

הספר האהוב עלי בגיל הרך
 
למעלה