חיים פרידמן1
New member
המעמד ההלכתי של: חילונים, מוסלמים, נוצרים, מרכזניקים ועוד
פרק כב. ומזה יובן מה שאמר רבי חנניא בן עקשיא "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כי על ידי ריבוי המצוות יוכל האדם לפעול יותר פעולות אנושיות באמת. כי כל פעולה שהאדם מצווה בה מה' הרי שפעולתה היא פעולת הדעת בלבד. וכבר ביארתי שלא יוכל אדם לדבוק בידיעת ה' אלא כשיהיו פעולותיו פעולת אותה הדעת. וריבוי המצוות הוא ריבוי האפשרות של האדם להידבק בה'. ועל זה מודים ישראל "אתה בחרתנו מכל העמים... וקידשתנו במצוותיך". ועל זה מודים בכל יום "אשרינו מה טוב חלקנו... אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ואומרים שמע ישראל ה"א ה' אחד". ועל זה גם מברכים בכל יום "שלא עשני גוי". וגם ברכת "שלא עשני עבד" הוא מזה המין. כי העבד מצווה בפחות מצוות. וכן האישה.
פרק כג. ומזה יובן מה שאמרה תורה כי ישראל משומד שפרק מעצמו עול מצוות כרועי בהמה דקה דינו כגוי. כי אין הבחירה בישראל אלא בציווי. וכשאדם מקיים את הציווי זכה להידבק בידיעת ה'. אבל אם לא, לא זיכהו הציווי אלא חייבו בלבד. ומהלכה זו תבין שאין האמת כדברי האומרים שהבחירה בישראל זולת הציווי במצוות. ואם היה כדבריהם היו המשומדים נשארים בכלל ישראל. וכבר השתבשו בזה רבים וטובים ונתלו בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים שכל שלא חונך בדעות נכונות דינו כישראל. ולא אמר זאת רבנו אלא על הקראים שמאמינים בה' ובמשה עבדו ומקיימים מצוותיו אלא שכופרים בתורה שבעל פה. והראיה היא שבהלכות ערוב כתב על הקראים שדינם כישראל כיוון שאינם עובדים עבודה זרה ואינם מחללים שבת. ובהלכות ערוב ודאי שדבריו על אותם הקראים שחונכו בקראות. שהרי על המייסדים כתב בהלכות ממרים שאינם בכלל ישראל. ואף על פי כן התנה זאת בהלכות ערוב בהיותם שומרים על מצוות עבודה זרה והשבת. כי אין זכות לישראל אלא כששומר המצוות שהצטווה בהם. וגם הרב מלאדי כתב בהלכות ריבית שאסור להחיות את בן המומרת כדי שלא לגדל בן לעבודה זרה הגם שאין דינו כמין. (כי מין הוא בדעות כמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות ע"ז שהוא מי שהלך אחר דעתו הרעה ולכן זה רק מי שהגיע למינות מדעתו ולא מחינוכו. אבל משומד הוא במעשים). כי כל הריחוק שציוותנו התורה מהגויים אינו אלא כדי שלא נלמד מעשיהם בעבודה זרה וכמו שאמרה תורה בפירוש "לא תכרת להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם... כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים", וכמו שאמר גם התלמוד על ההרחקה שהצטווינו מהם "כולהו משום עבודה זרה". כי גם ההרחקה מהגויים אינה אלא בגלל מעשיהם. אבל גוי השומר מצוותיו מצווה להחיותו כישראל ולעשות עמו חסד וכמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות מלכים. אלא שבזמן התלמוד היו כל הגויים עובדים עבודה זרה וכל ישראל שומרים המצוות. ולכן לא הבדילו ביניהם. אבל אחר כך שהופיעה דת האסלאם כבר חילקו הגאונים ביניהם לשאר הגויים ופסקו שדינם כגר תושב שאין יינו אסור בהנאה וכמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות מאכ"א באותו עניין שכל מקום שנאמר גוי סתם הוא עובד עבודה זרה. והגם שאסורים לחדש דת אף על פי כן אין נהרגים על זה ולא יצאו מכלל גר תושב בשביל זה. שהרי כל מי שאינו מקבל על עצמו שבע מצוות נהרג ומי שמקבלם על עצמו הוא גר תושב. ומכאן שמי שאינו נהרג עדיין הוא בכלל גר תושב.
פרק כד. אתה רואה שכל הנביאים כורכים יחד את עשיית העוול עם עבודה זרה. כי כתב רבנו הרמב"ם על עבודה זרה שאינה בדעה על המציאות אלא בדעה על הראוי. וכך כתב: "ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ובני דורו תחילה הרי זה עובד ע"ז". ועל אנוש ובני דורו כתב "אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ב"ה לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזה הוא כבודו של מלך". היינו שדעתם היא שהראוי הוא על פי המצוי. היינו שיש לאדם לפעול על פי המציאות שהוא נפעל על ידה. וזו הדעה המנוגדת לצדק. כי עשיית הצדק היא העדפת הפועל פעולה עצמית על הגובר עליו בכוח המצוי בידו שלא פעלו.
פרק כה. ויש לדייק בדברי רבנו הרמב"ם אלה שלא נאסר אלא על כבוד שמכבדו מחמת שהאל כיבדו. היינו שמכבדו מחמת מה שמצוי בו. אבל כבוד אדם בשל פעולתו אינה בכלל זה. וצווינו להיזהר בכבוד כל אדם. היינו לכבד את מה שבו הוא אדם שהוא פעולתו העצמית. ולהכיר טובה לכל פועל שהטיב עמנו ברצונו. ולכן אל תקשה על דברי רבנו ממה שהצטוו ישראל בכבוד אנשים ידועים. כי כל זה מצד פעולתם העצמית. לא מחמת מה שיש בהם.
פרק כו. והנה כל העושה פעולה כדי להשיג דבר מדברי העולם והשגה זו היא אצלו תכלית ולא אמצעי הרי שהוא מכבד דבר זה שרוצה להשיגו ולכן רוצה להשיגו. ועל פי זה תבין מה שנקבע בתלמוד שהנצרות היא עבודה זרה. כי כל פעולה שיעשה הנוצרי כלפי משיחו כדי להיכלל בגאולתו הוא בכלל עבודה זרה. כי אין הגאולה בשבילם אמצעי לדבר זולתה. כי הם הפרידו את עניין הגאולה מעניין המצוות. ובכל הפעולות שעושים כלפי גואלם הם מכבדים את היותו גואל ואת גאולתו. ומכאן תבין שבכלל זה המינים מישראל שעושים מהגאולה תכלית לעצמה זולת המצוות. הגם ששומרים המצוות אבל עושים פעולות כדי להביא את הגאולה שהיא בדעתם תכלית זולת המצוות. ולא מצד פעולתם לעצמה, שהרי יש מי שעושה את אותם הפעולות וכוונתו להבטיח חייו או חיי אומתו. אלא מצד מה שאומרים שעושים פעולות אלה כדי להביא שלטון וריבונות למה שהם מכנים ישראל ושלטון זה אצלם תכלית לעצמה. כי יש עבודה זרה בדיבור כמו שנאמר במשנה על המקבל עליו באלוה שהוא בדיבור. ואלוה הוא זה שראוי לכבדו מצד עצמו כמ"ש הרמב"ם הובאו דבריו לעיל. ולכן כשאומרים שהבחירה בישראל זולת עניין המצוות ושלטונם תכלית ולא אמצעי שיש לפעול להשגתו הרי שמכבדים באמירה זו את מה שהם מכנים שלטון ישראל שזו קבלה מה שהם מכנים שלטון ישראל באלוה. והגם שאומרים שזה רצון ה' אין זה מעלה ולא מוריד שהרי גם אנוש ובני דורו אמרו על עבודה זרה שלהם שזה רצון ה' כמ"ש הרמב"ם הובאו דבריו לעיל. וכן בכלל זה האמורים שהשגת התורה לעצמה תכלית ומכבדים משיגי התורה מצד השגתם לא מצד פעולתם. אבל אין בכלל זה ישראל הכשרים המאמינים על אדם שהוא משיח ועושים פעולות להבאתו אבל אין עניין המשיח בדעתם אלא קיום התורה בשלמותה או קרוב כל אנשי העולם לעבודת ה'. כי רק על האומרים שכבוד נברא הוא עצמו כבוד ה' ולא שיביא לכבוד ה' אמר רבנו הרמב"ם שם שהם עושים הנבראים סרסור בינם לבין ה'. היינו שמכבדים ה' על ידי כבוד נבראים אלה בלבד.
פרק כב. ומזה יובן מה שאמר רבי חנניא בן עקשיא "רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות". כי על ידי ריבוי המצוות יוכל האדם לפעול יותר פעולות אנושיות באמת. כי כל פעולה שהאדם מצווה בה מה' הרי שפעולתה היא פעולת הדעת בלבד. וכבר ביארתי שלא יוכל אדם לדבוק בידיעת ה' אלא כשיהיו פעולותיו פעולת אותה הדעת. וריבוי המצוות הוא ריבוי האפשרות של האדם להידבק בה'. ועל זה מודים ישראל "אתה בחרתנו מכל העמים... וקידשתנו במצוותיך". ועל זה מודים בכל יום "אשרינו מה טוב חלקנו... אשרינו שאנו משכימים ומעריבים ואומרים שמע ישראל ה"א ה' אחד". ועל זה גם מברכים בכל יום "שלא עשני גוי". וגם ברכת "שלא עשני עבד" הוא מזה המין. כי העבד מצווה בפחות מצוות. וכן האישה.
פרק כג. ומזה יובן מה שאמרה תורה כי ישראל משומד שפרק מעצמו עול מצוות כרועי בהמה דקה דינו כגוי. כי אין הבחירה בישראל אלא בציווי. וכשאדם מקיים את הציווי זכה להידבק בידיעת ה'. אבל אם לא, לא זיכהו הציווי אלא חייבו בלבד. ומהלכה זו תבין שאין האמת כדברי האומרים שהבחירה בישראל זולת הציווי במצוות. ואם היה כדבריהם היו המשומדים נשארים בכלל ישראל. וכבר השתבשו בזה רבים וטובים ונתלו בדברי רבנו הרמב"ם בהלכות ממרים שכל שלא חונך בדעות נכונות דינו כישראל. ולא אמר זאת רבנו אלא על הקראים שמאמינים בה' ובמשה עבדו ומקיימים מצוותיו אלא שכופרים בתורה שבעל פה. והראיה היא שבהלכות ערוב כתב על הקראים שדינם כישראל כיוון שאינם עובדים עבודה זרה ואינם מחללים שבת. ובהלכות ערוב ודאי שדבריו על אותם הקראים שחונכו בקראות. שהרי על המייסדים כתב בהלכות ממרים שאינם בכלל ישראל. ואף על פי כן התנה זאת בהלכות ערוב בהיותם שומרים על מצוות עבודה זרה והשבת. כי אין זכות לישראל אלא כששומר המצוות שהצטווה בהם. וגם הרב מלאדי כתב בהלכות ריבית שאסור להחיות את בן המומרת כדי שלא לגדל בן לעבודה זרה הגם שאין דינו כמין. (כי מין הוא בדעות כמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות ע"ז שהוא מי שהלך אחר דעתו הרעה ולכן זה רק מי שהגיע למינות מדעתו ולא מחינוכו. אבל משומד הוא במעשים). כי כל הריחוק שציוותנו התורה מהגויים אינו אלא כדי שלא נלמד מעשיהם בעבודה זרה וכמו שאמרה תורה בפירוש "לא תכרת להם ברית ולא תחנם ולא תתחתן בם... כי יסיר את בנך מאחרי ועבדו אלהים אחרים", וכמו שאמר גם התלמוד על ההרחקה שהצטווינו מהם "כולהו משום עבודה זרה". כי גם ההרחקה מהגויים אינה אלא בגלל מעשיהם. אבל גוי השומר מצוותיו מצווה להחיותו כישראל ולעשות עמו חסד וכמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות מלכים. אלא שבזמן התלמוד היו כל הגויים עובדים עבודה זרה וכל ישראל שומרים המצוות. ולכן לא הבדילו ביניהם. אבל אחר כך שהופיעה דת האסלאם כבר חילקו הגאונים ביניהם לשאר הגויים ופסקו שדינם כגר תושב שאין יינו אסור בהנאה וכמ"ש רבנו הרמב"ם בהלכות מאכ"א באותו עניין שכל מקום שנאמר גוי סתם הוא עובד עבודה זרה. והגם שאסורים לחדש דת אף על פי כן אין נהרגים על זה ולא יצאו מכלל גר תושב בשביל זה. שהרי כל מי שאינו מקבל על עצמו שבע מצוות נהרג ומי שמקבלם על עצמו הוא גר תושב. ומכאן שמי שאינו נהרג עדיין הוא בכלל גר תושב.
פרק כד. אתה רואה שכל הנביאים כורכים יחד את עשיית העוול עם עבודה זרה. כי כתב רבנו הרמב"ם על עבודה זרה שאינה בדעה על המציאות אלא בדעה על הראוי. וכך כתב: "ואף על פי שהעובד יודע שה' הוא האלהים והוא עובד הנברא הזה על דרך שעבד אנוש ובני דורו תחילה הרי זה עובד ע"ז". ועל אנוש ובני דורו כתב "אמרו הואיל והאל ברא כוכבים אלו וגלגלים אלו להנהיג את העולם ונתנם במרום וחלק להם כבוד ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד וזהו רצון האל ב"ה לגדל ולכבד מי שגדלו וכבדו כמו שהמלך רוצה לכבד עבדיו והעומדים לפניו וזה הוא כבודו של מלך". היינו שדעתם היא שהראוי הוא על פי המצוי. היינו שיש לאדם לפעול על פי המציאות שהוא נפעל על ידה. וזו הדעה המנוגדת לצדק. כי עשיית הצדק היא העדפת הפועל פעולה עצמית על הגובר עליו בכוח המצוי בידו שלא פעלו.
פרק כה. ויש לדייק בדברי רבנו הרמב"ם אלה שלא נאסר אלא על כבוד שמכבדו מחמת שהאל כיבדו. היינו שמכבדו מחמת מה שמצוי בו. אבל כבוד אדם בשל פעולתו אינה בכלל זה. וצווינו להיזהר בכבוד כל אדם. היינו לכבד את מה שבו הוא אדם שהוא פעולתו העצמית. ולהכיר טובה לכל פועל שהטיב עמנו ברצונו. ולכן אל תקשה על דברי רבנו ממה שהצטוו ישראל בכבוד אנשים ידועים. כי כל זה מצד פעולתם העצמית. לא מחמת מה שיש בהם.
פרק כו. והנה כל העושה פעולה כדי להשיג דבר מדברי העולם והשגה זו היא אצלו תכלית ולא אמצעי הרי שהוא מכבד דבר זה שרוצה להשיגו ולכן רוצה להשיגו. ועל פי זה תבין מה שנקבע בתלמוד שהנצרות היא עבודה זרה. כי כל פעולה שיעשה הנוצרי כלפי משיחו כדי להיכלל בגאולתו הוא בכלל עבודה זרה. כי אין הגאולה בשבילם אמצעי לדבר זולתה. כי הם הפרידו את עניין הגאולה מעניין המצוות. ובכל הפעולות שעושים כלפי גואלם הם מכבדים את היותו גואל ואת גאולתו. ומכאן תבין שבכלל זה המינים מישראל שעושים מהגאולה תכלית לעצמה זולת המצוות. הגם ששומרים המצוות אבל עושים פעולות כדי להביא את הגאולה שהיא בדעתם תכלית זולת המצוות. ולא מצד פעולתם לעצמה, שהרי יש מי שעושה את אותם הפעולות וכוונתו להבטיח חייו או חיי אומתו. אלא מצד מה שאומרים שעושים פעולות אלה כדי להביא שלטון וריבונות למה שהם מכנים ישראל ושלטון זה אצלם תכלית לעצמה. כי יש עבודה זרה בדיבור כמו שנאמר במשנה על המקבל עליו באלוה שהוא בדיבור. ואלוה הוא זה שראוי לכבדו מצד עצמו כמ"ש הרמב"ם הובאו דבריו לעיל. ולכן כשאומרים שהבחירה בישראל זולת עניין המצוות ושלטונם תכלית ולא אמצעי שיש לפעול להשגתו הרי שמכבדים באמירה זו את מה שהם מכנים שלטון ישראל שזו קבלה מה שהם מכנים שלטון ישראל באלוה. והגם שאומרים שזה רצון ה' אין זה מעלה ולא מוריד שהרי גם אנוש ובני דורו אמרו על עבודה זרה שלהם שזה רצון ה' כמ"ש הרמב"ם הובאו דבריו לעיל. וכן בכלל זה האמורים שהשגת התורה לעצמה תכלית ומכבדים משיגי התורה מצד השגתם לא מצד פעולתם. אבל אין בכלל זה ישראל הכשרים המאמינים על אדם שהוא משיח ועושים פעולות להבאתו אבל אין עניין המשיח בדעתם אלא קיום התורה בשלמותה או קרוב כל אנשי העולם לעבודת ה'. כי רק על האומרים שכבוד נברא הוא עצמו כבוד ה' ולא שיביא לכבוד ה' אמר רבנו הרמב"ם שם שהם עושים הנבראים סרסור בינם לבין ה'. היינו שמכבדים ה' על ידי כבוד נבראים אלה בלבד.