המצב הקשה

[swguy]

ג', ועוד שבועיים וחצי בערך...

 

[RTשוק]

צודק - את המכוניות של העוסיות

ממנים - לרוב - הבעלים של העוסיות. עצוב אבל מנסיוני בשטח - נכון.

 

[אבי חברוני]

ומי מממן את המכוניות

של העובדים הסוציאליים? לי יש מכונית, אשתי (שאין) לא מפרנסת אותי ואני תוהה איך אני מממן את הרכב. אם נגלה שעוס"יות בוחרות להן מראש בעלים שיוכלו לממן אותן (כלומר, את המקצוע שלהן) אנחנו חוזרים לימים שעבודה סוציאלית נעשתה על ידי נשות חברה עשירות שהיה להן זמן פנוי לעזור לילידים שלא שפר גורלם... ההיסטוריה חוזרת

 

[swguy]

ההיסטוריה חוזרת כפי...

שחוקי העוני האנגלייים מ-1601 ורוחם עדיין מנחה את מדיניות הרווחה... אכן כך זה נראה יותר ויותר... בעלות המחייה של היום, 4000 ש"ח למשרה מלאה פלוס פלוס נראה יותר כמו תחביב, לא כמו מקצוע אקדמי - האבסורד הוא שבעבודות סטודנטיאליות פר שעה אני מרוויח יותר! שלא לדבר על העבודה בדיור מוגן (בשביל ל"עבוד בתחום") שמשלמת שקל וחצי יותר משכר מינימיום לשעה... מנהלת הדיור המוגן שלי, עו"סית בעצמה, אחרה שיש בקרבנו מן קבלת הדין מזעזעת כזו לגבי שכר ותנאים...

 

[אבי חברוני]

אני לא זוכר איפה קראתי

באחד הפורומים הודעה של עובדת סוציאלית שאמרה שאנו יודעים יפה לדאוג לפונים שלנו, אך כשה מגיע אלינו אנו מגלים חוסר אונים וקבלת הדין. אני חושש שיש משהו ברוח המקצוע, משהו שעובר משנה לשנה לסטודנטים, או שיש משהו באלו שפונים למקצוע, של תחושת חוסר כוחות ונחיתות בתוספת פסימיות לגבי היכולת לשנות את המצב. משהו בסגנון של "אין מה לעשות". את התחושה הזו התחלתי להרגיש לאחר שסיימתי תואר בפסיכולוגיה ועברתי לעבודה סוציאלית. גם הפסיכולוגים קובלים על תנאי ההתמחות והתעסוקה לאחר התואר, אבל יש להם מן אופטימיות לגבי ההמשך. הם מקבלים את המצב מאחר והם מאמינים כי העתיד צופן להם טובות. זה לא כך אצלנו. נראה שמאחר ורובנו לא פונה לפרקטיקה פרטית, הסיכוי לשיפור המצב קטן ואנו תלויים כל הזמן ברצונה הטוב של המערכת שבה אנו עובדים והחברה שמעסיקה אותנו כדי לטפל בבעיות שהיא עצמה יוצרת. נראה לי שאפשר לפתוח דיון נפרד לגבי היכולת להוביל שינוי חברתי, כולל שינוי תנאי ההעסקה שלנו עצמנו, כאשר מי שאמור לעשות זאת מועסק על ידי החברה שאותה הוא רוצה לשנות.

 

[swguy]

פה קבור הכלב...../images/Emo107.gif

אתה נציג של המערכת וכל הזמן צריך לתמרן מולה ולהשיג מה שניתן עבור הפונים שלך. המון אנרגיה מתבזבזת במאבק הזה ולא נותר די עבור עצמנו - ואתה צודק יש איזה מודל של קדוש מעונה סטייל "איך נוכל לדרוש לעצמנו משכורת מכובדת כשמקצצים מאות שקלים בקצבאות?"... מאידך, יש לנו המון כוח. ראו את השביתה הקצרצרה המפורסמת של האיגוד לפני מספר שנים. למה לא סיבוב שני?

 

[אבי חברוני]

יש לנו בודאי יותר כוח מאשר

לפסיכולוגים ששבתו גם הם לפני מספר שנים, ואיש לא הרגיש בכך... אבל הכוח צריך להיות מופעל על ידי נציגות שמוכנה, או לא פוחדת להשתמש בו.

 

[swguy]

בכלל מצבם של הפסיכולוגים...

בשירות הציבורי גרוע עוד יותר משלנו, עד כמה שקשה להאמין... והיצע העבודות שלהם מצומצם בהרבה...