המקרה המוזר שלי בשעת לילה
אני לא מבינה איך פיספסתי את הזדמנות חיי.... אתמול הייתי במסיבת ריקודים. רקדתי עם מישהו מקסים. גם יודע לרקוד נהדר (יש לי חולשה לרקדנים...), גם נראה מעולה לטעמי, גם מריח מצוין. בקיצור - מבטיח. רקדנו עד סוף המסיבה ואח"כ הוא הציע שנלך לשתות קפה באיזה בית קפה. שמחתי מאד. ההתהלבות היא הדדית, כנראה. ישבנו כשעתיים בבית הקפה, ולא הרגשנו איך הזמן עבר. היתה שיחה זורמת, מעניינת. יכולתי לדבר איתו על הכל. כך שבנוסף לתכונות החיצוניות היה גם תוכן. הבן-אדם יודע להקשיב (נדיר), מתעניין, עונה תשובות חכמות ומעניינות וגם אפשר לצחוק איתו. מה צריך יותר מזה??? שנינו לא הבנו איך חלפו להן שעתיים כל-כך מהר. סיכמנו שניהננו מאד מהערב. זה היה מבחינתי שינוי מוחלט ממה שאני רגילה. מזמן לא נהניתי כך בבילוי עם בחור לא מוכר ואפילו הגעתי למצב של כמעט יאוש מכל הגברים. הערב הזה בהחלט היה שונה. היה לי ברור שיהיה המשך, אמנם לא דיברנו על כך - אבל זה היה באויר, ותאמינו לי - אני לא אחת שנוטה לפנטז בעניינים אלו. נהפוך הוא. את בית הקפה כבר התחילו לסגור ואנחנו החלטנו שנלך הביתה כי מאד מאוחר, ונפרדנו. וכאן נפל לי האסימון וקלטתי שפיספסתי בגדול, כי: נפרדנו בלי להחליף אפילו מספרי טלפון. אני יודעת רק את השם הפרטי שלו (שם נדוש למדי), יודעת באיזה עיר הוא גר (עיר ממש לא קטנה) וזהו. תהיתי איך קרה שהוא לא ביקש את הטלפון שלי, ולמה אני לא שאלתי על כך. פתאם הבנתי שיש סיכוי שלא אראה אותו לעולם יותר, וככל שעוברות השעות אני מצטערת יותר ויותר. על השאלה איך נתתי לפספוס כזה ענק לקרות - אין לי תשובה, רק הרבה חרטות. ניסיתי לחשוב על דרכים להשיג בכל זאת טלפון שלו, אך דבר לא עלה בידי. אני ממש לא רגועה, מועקה יושבת על ליבי, תוהה כל הזמן מדוע זה קרה. למה הוא לא ביקש את הטלפון שלי? ולמה אני לא ביקשתי את שלו? אין לי שום הסברים ושום רעיונות איך לשנות את המצב.
אני לא מבינה איך פיספסתי את הזדמנות חיי.... אתמול הייתי במסיבת ריקודים. רקדתי עם מישהו מקסים. גם יודע לרקוד נהדר (יש לי חולשה לרקדנים...), גם נראה מעולה לטעמי, גם מריח מצוין. בקיצור - מבטיח. רקדנו עד סוף המסיבה ואח"כ הוא הציע שנלך לשתות קפה באיזה בית קפה. שמחתי מאד. ההתהלבות היא הדדית, כנראה. ישבנו כשעתיים בבית הקפה, ולא הרגשנו איך הזמן עבר. היתה שיחה זורמת, מעניינת. יכולתי לדבר איתו על הכל. כך שבנוסף לתכונות החיצוניות היה גם תוכן. הבן-אדם יודע להקשיב (נדיר), מתעניין, עונה תשובות חכמות ומעניינות וגם אפשר לצחוק איתו. מה צריך יותר מזה??? שנינו לא הבנו איך חלפו להן שעתיים כל-כך מהר. סיכמנו שניהננו מאד מהערב. זה היה מבחינתי שינוי מוחלט ממה שאני רגילה. מזמן לא נהניתי כך בבילוי עם בחור לא מוכר ואפילו הגעתי למצב של כמעט יאוש מכל הגברים. הערב הזה בהחלט היה שונה. היה לי ברור שיהיה המשך, אמנם לא דיברנו על כך - אבל זה היה באויר, ותאמינו לי - אני לא אחת שנוטה לפנטז בעניינים אלו. נהפוך הוא. את בית הקפה כבר התחילו לסגור ואנחנו החלטנו שנלך הביתה כי מאד מאוחר, ונפרדנו. וכאן נפל לי האסימון וקלטתי שפיספסתי בגדול, כי: נפרדנו בלי להחליף אפילו מספרי טלפון. אני יודעת רק את השם הפרטי שלו (שם נדוש למדי), יודעת באיזה עיר הוא גר (עיר ממש לא קטנה) וזהו. תהיתי איך קרה שהוא לא ביקש את הטלפון שלי, ולמה אני לא שאלתי על כך. פתאם הבנתי שיש סיכוי שלא אראה אותו לעולם יותר, וככל שעוברות השעות אני מצטערת יותר ויותר. על השאלה איך נתתי לפספוס כזה ענק לקרות - אין לי תשובה, רק הרבה חרטות. ניסיתי לחשוב על דרכים להשיג בכל זאת טלפון שלו, אך דבר לא עלה בידי. אני ממש לא רגועה, מועקה יושבת על ליבי, תוהה כל הזמן מדוע זה קרה. למה הוא לא ביקש את הטלפון שלי? ולמה אני לא ביקשתי את שלו? אין לי שום הסברים ושום רעיונות איך לשנות את המצב.
