לא צחוק, כך דיברנו
עברתי שני מהפכים בחיי בדיבור העברי.
הראשון כאשר למדנו ביבנאל לדבר ב-"ב" דגושה כי כך חשבו שצריך לדבר, אבל בכל מקום אחר צחקו עלינו בגלל העברית הגלילית המיוחדת, והפסקנו כאשר לוקח לי די זמן ללמוד להשתמש גם באות "ב" רפה.
המהפך השני כאשר למדנו עברית ספרותית, וזה לא שימוש במילים נדירות אלא זו העברית של ממש, אלא שכאן די מהר נסוגונו לעברית העממית, כיוון שחיש קל הבננו שלא מבינים מה אנו אומרים.
אגב, יש לי דודה שעד היום משבצת מילים בעברית ספרותית בשיחה (היא בת 96) וחושבים שהיא סתם ממציאה מילים.
היא גם מקפידה על "אנו" ולא "אנחנו" למשל, ורק כשמוכרח היא משתמשת במילת החיבור "את" לפי דרישת בן גוריון שטען שזה מיותר (תביטו במגילת העצמאות, המילה "את" מופיעה רק 4 פעמים וזה בלחץ של זרח ורהפטיג).