ותוספת קלה לדברי דיאנה
באימוץ בכלל מדובר ב-2 שלבים משפטיים שונים: א. במקרה של מסירה מסודרת לאימוץ, היולדת חותמת על ויתור. יש זמן מסוים שבמהלכו היא יכולה להתחרט. אם עבר הזמן והיא אינה מתחרטת - הילד/ה מוכרז/ת כבר/ת אימוץ. מרגע זה ואילך היולדת אינה יכולה להתחרט. ב. זוג או משפחה מבקשים לאמץ ילד/ה מסוים/מת. אם כל התהליכים הפרוצדוריאליים עוברים כשורה, מתנהל משפט (שבו אחד מהמסמכים החשובים הוא כתב הויתור של היולדת וההכרזה שהילד/ה בר/ת אימוץ) ואז השופט חותם על צו האימוץ. ההבדל הגדול בין אימוץ בארץ לבין אימוץ בחו"ל הוא שבארץ מקבלים את התינוק *****לפני***** שכל התהליכים הפרוצדוריאליים הסתיימו: עדיין התינוק/ת אינו/ה בר/ת אימוץ (משום שעוד לא עברה התקופה שבה זכאית היולדת להתחרט). ההורים המאמצים הם עדיין במעמד של אומנה. רק לאחר שתינוק/ת י/תוכרז באופן רשמי כבר/ת אימוץ - אפשר יהיה לגשת למשפט שבסופו השופט חותם על צו האימוץ. מרגע שיש צו אימוץ ביד - האימוץ נכנס לתוקפו והוא בלתי הפיך. לדוגמה, קולגה שלי לעבודה קיבלה תינוקת בת כמה ימים, ורק אחרי 8 חודשים קיבלה את צו האימוץ... ואז גם החליפו את מס' תעודת הזהות לתינוקת, היא נרשמה בתעודת הזהות של הוריה וכו' וכו'. כלומר, מאז ואילך האימוץ נכנס לתוקפו. לעומת זאת, באימוץ חו"ל המצב שונה. לא מקבלים תינוק/ת ****לפני*** שכל התהליכים מסתיימים, אלא *****רק לאחר!!!**** שכולם מסתיימים. א. בשלב הראשון, אם מדובר במסירה מסודרת לאימוץ, היולדת עוזבת את בית החולים לאחר הלידה והתינוק נמסר לאחר זמן מה לבית ילדים. ולאחר מכן היולדת חותמת על כתב ויתור (בדרך כלל אצל נוטריון). במדינות שונות החוק שונה. יש מדינות שבהן מדובר בכמה שבועות, יש מדינות שבהן מדובר בחודש. (ברומניה בזמנו זה היה חודש). אם במהלך התקופה הזו היא או המוליד או מישהו מבני משפחתה אינו מבקש את התינוק/ת - הויתור נכנס לתוקפו והתינוק/ת נחשב/ת לבר/ת אימוץ. מאותו רגע ואילך מסתיים כל קשר בין התינוק/ת לבין המולידים. ב. מאז שהתינוק/ת בר/ת אימוץ, מנסים למצוא לו/ה הורים שיאמצו אותו/ה - תחילה בארץ המקור ואחר מארצות חו"ל. לאחר שמאתרים הורים מתאימים - יש תהליכים פרוצדוריאליים ומשפטיים שונים שעוברים ובסופם נערך משפט. אם הכל הולך כשורה, השופט חותם על צו האימוץ. יש מדינות שבזה מסתיים העניין ויש מדינות שבהן צריך לחכות כמה ימי עבודה, ובסופם - האימוץ נכנס לתוקפו החוקי והמחייב. התינוק/ת מקבל/ת תעודת לידה חדשה, דרכון חדש, וההורים מקבלים צו אימוץ חוקי שמקובל בכל ארצות העולם והוא נצחי וסופי. ****ורק אז***** ההורים יכולים לקבל את התינוק/ת ולהוציא אותה מארץ הולדתו/ה ולהביא אותו/ה ארצה. ובארץ מייד רושמים את התינוק/ת במשרד הפנים ומתחילים בפרוצדורות לאיזרוח וכו' וכו' וכו'. בקיצור, ההבדל המרכזי בין האימוצים בארץ לבין האימוצים בחו"ל הוא: בעוד שבארץ מקבלים תינוק הרבה לפני שכל הפרוצדורות המשפטיות מסתיימות (כדי שהתינוק/ת לא י/תצטרך לשהות בבית הילדים) - הרי שבחו"ל מקבלים את התינוק/ת אך ורק לאחר שכללללללל הפרוצדורות המשפטיות הסתיימו. יש פלוסים ומינוסים לכל שיטה, אבל מבחינת הביטחון שאף אחד לא יכול לקחת את התינוק/ת לאחר שנמסרה להורים - עדיפה בהרבה השיטה בחו"ל.
באימוץ בכלל מדובר ב-2 שלבים משפטיים שונים: א. במקרה של מסירה מסודרת לאימוץ, היולדת חותמת על ויתור. יש זמן מסוים שבמהלכו היא יכולה להתחרט. אם עבר הזמן והיא אינה מתחרטת - הילד/ה מוכרז/ת כבר/ת אימוץ. מרגע זה ואילך היולדת אינה יכולה להתחרט. ב. זוג או משפחה מבקשים לאמץ ילד/ה מסוים/מת. אם כל התהליכים הפרוצדוריאליים עוברים כשורה, מתנהל משפט (שבו אחד מהמסמכים החשובים הוא כתב הויתור של היולדת וההכרזה שהילד/ה בר/ת אימוץ) ואז השופט חותם על צו האימוץ. ההבדל הגדול בין אימוץ בארץ לבין אימוץ בחו"ל הוא שבארץ מקבלים את התינוק *****לפני***** שכל התהליכים הפרוצדוריאליים הסתיימו: עדיין התינוק/ת אינו/ה בר/ת אימוץ (משום שעוד לא עברה התקופה שבה זכאית היולדת להתחרט). ההורים המאמצים הם עדיין במעמד של אומנה. רק לאחר שתינוק/ת י/תוכרז באופן רשמי כבר/ת אימוץ - אפשר יהיה לגשת למשפט שבסופו השופט חותם על צו האימוץ. מרגע שיש צו אימוץ ביד - האימוץ נכנס לתוקפו והוא בלתי הפיך. לדוגמה, קולגה שלי לעבודה קיבלה תינוקת בת כמה ימים, ורק אחרי 8 חודשים קיבלה את צו האימוץ... ואז גם החליפו את מס' תעודת הזהות לתינוקת, היא נרשמה בתעודת הזהות של הוריה וכו' וכו'. כלומר, מאז ואילך האימוץ נכנס לתוקפו. לעומת זאת, באימוץ חו"ל המצב שונה. לא מקבלים תינוק/ת ****לפני*** שכל התהליכים מסתיימים, אלא *****רק לאחר!!!**** שכולם מסתיימים. א. בשלב הראשון, אם מדובר במסירה מסודרת לאימוץ, היולדת עוזבת את בית החולים לאחר הלידה והתינוק נמסר לאחר זמן מה לבית ילדים. ולאחר מכן היולדת חותמת על כתב ויתור (בדרך כלל אצל נוטריון). במדינות שונות החוק שונה. יש מדינות שבהן מדובר בכמה שבועות, יש מדינות שבהן מדובר בחודש. (ברומניה בזמנו זה היה חודש). אם במהלך התקופה הזו היא או המוליד או מישהו מבני משפחתה אינו מבקש את התינוק/ת - הויתור נכנס לתוקפו והתינוק/ת נחשב/ת לבר/ת אימוץ. מאותו רגע ואילך מסתיים כל קשר בין התינוק/ת לבין המולידים. ב. מאז שהתינוק/ת בר/ת אימוץ, מנסים למצוא לו/ה הורים שיאמצו אותו/ה - תחילה בארץ המקור ואחר מארצות חו"ל. לאחר שמאתרים הורים מתאימים - יש תהליכים פרוצדוריאליים ומשפטיים שונים שעוברים ובסופם נערך משפט. אם הכל הולך כשורה, השופט חותם על צו האימוץ. יש מדינות שבזה מסתיים העניין ויש מדינות שבהן צריך לחכות כמה ימי עבודה, ובסופם - האימוץ נכנס לתוקפו החוקי והמחייב. התינוק/ת מקבל/ת תעודת לידה חדשה, דרכון חדש, וההורים מקבלים צו אימוץ חוקי שמקובל בכל ארצות העולם והוא נצחי וסופי. ****ורק אז***** ההורים יכולים לקבל את התינוק/ת ולהוציא אותה מארץ הולדתו/ה ולהביא אותו/ה ארצה. ובארץ מייד רושמים את התינוק/ת במשרד הפנים ומתחילים בפרוצדורות לאיזרוח וכו' וכו' וכו'. בקיצור, ההבדל המרכזי בין האימוצים בארץ לבין האימוצים בחו"ל הוא: בעוד שבארץ מקבלים תינוק הרבה לפני שכל הפרוצדורות המשפטיות מסתיימות (כדי שהתינוק/ת לא י/תצטרך לשהות בבית הילדים) - הרי שבחו"ל מקבלים את התינוק/ת אך ורק לאחר שכללללללל הפרוצדורות המשפטיות הסתיימו. יש פלוסים ומינוסים לכל שיטה, אבל מבחינת הביטחון שאף אחד לא יכול לקחת את התינוק/ת לאחר שנמסרה להורים - עדיפה בהרבה השיטה בחו"ל.
