../images/Emo54.gif../images/Emo108.gifאלהלה, "ספור הפרפרים"
מזכיר לי חוויה שעברנו ב 1988 עם קליאו, החתולה הקודמת שלנו (ז"ל). זה התחיל ביום שתקפו אותה צירים.(המלטה ראשונה ויחידה) היא היתה מפוחדת, ובאה אחרי לכל מקום, אפילו לשרותים. ואם לא ראתה אותי לשניה, ישר התחילה לבכות. (וזאת היתה חתולה פראית, שאף אחד חוץ מאתנו לא יכל לגעת בה, ומי שניסה, חטף כהוגן. גם לנו נשארו כמה סימנים ממנה.) אבל הפחד שלה עשה את שלו, והיא נדבקה אלי. בלילה, לא הסכימה שאלך לישון בחדר, פשוט יללה חזק, לא רציתי להעיר את כולם, והלכתי לישון בסלון. כמובן, לא ישנתי, אלא עיסיתי לה את הבטן כל הלילה, מה שמאד הרגיע אותה. בבוקר מוקדם ירדו לה המים, ואז היא הסכימה שאעביר אותה לארגז שהכנתי. התחילה ההמלטה, שהיינו עדים לה. הראשון והשני יצאו בסדר. השלישי יצא הפוך, ונתקע באמצע הדרך. יו באיזה לחץ היינו. אבל לא היה זמן, ולכן לקחנו יוזמה. אחד מאתנו הרחיב בעדינות את הפתח, והשני משך לאט את הגור החוצה. וזה ה צ ל י ח! . לרביעי, היא לא נתקה את חבל הטבור, כבר היתה שפוכה, ואני עשיתי זאת עם מספריים שחטאתי במים רותחים. מה להגיד לכם, זאת היתה ממש חוויה. באותו יום לא הלכתי לעבודה, (נדיר ביותר אצלי), וכל היום הייתי צמודה אליה. ויש סוף נחמד לסיפור: כידוע, חתולות כמעט ולא עוזבות את הגורים בימים הראשונים. אבל היא, בלילה שלאחר ההמלטה, שוב לא הסכימה שאעזוב אותה, ושוב נשארתי איתה בסלון. וכל הלילה היא עלתה עלי, ולקקה אותי, יענו נשקה אותי, וחזרה לגורים כשהם בכו, וחזרה אלי ברגע שנרגעו. ככה כל הלילה. כנראה, רצתה להודות לי. הווטרינר אמר לי, שמעולם לא שמע דבר כזה, ואלולא אני שספרתי לו את זה, (הוא מכיר אותי טוב) לא היה מאמין. ולגדל בבית גורים, לראות איך שהם מתפצחים, זו חוויה בפני עצמה. (לצערי, השחור היחיד מת בנסיבות לא נעימות) החוויה היתה כל כך חזקה, שאני זוכרת כל פרט, כאילו זה קרה לא מזמן. אני מוסיפה תמונה, מהמיטה של הבן, שלשם אהבה להביא את הגורים.