טוב הינה הקובץ של כל הסיפור
ופה גם כתבתי את ההמשכון שלי עם השינוי הקל של מה ש-2loony כתבה. (העתקתי רק מאיפה שהתחלתי לשנות...) כשיצאה כריסטינה והלכה אל הארווה לקחת את סוסותה - יאהי, השמש החלה את מסעה המפרך במעלה השמיים, צובעת אותם בגווני הכתום והאדום של המלחמה. כריסטינה העמיסה על סוסתה את כל הצידה, ויצאה החוצה בדיוק בזמן כדי לראות פרש שהגיע מהקצה הרחוק הצפוני של השדה לעברה. הפרש היה לבוש בשחור והחזיק בידו מוט שעליו התנוסס דגלה של כרטן הממלכה הקרובה ביותר לכפר. כריסטינה הבחינה איך מצטרפים אל הפרש פרשים נוספים וחיל רגלים שאיגף מהצדדים ומאחורה, פתאום נשמעה תרועת חצוצרה ולפני שכריסטינה הספיקה להזעיק את אנשי הכפר לעזרה הפרשים תקפו. אנשי הכפר התחילו לצאת מבתיהם המומים למחצה, לבושים בבגדי השינה שלהם והטבח התחיל, הפרשים לא הראו חמלה אנשים נשים וטף הם קטלו על ימין ושמאל, מספר לפידים שהושלכו לעבר הביקתות החלו באש שהדליקה עוד ועוד ביקתות, כריסטינה שלחמה במספר פרשים בניסיון נואש לעצור את ההתקפה שמעה את זעקות הנרצחים ופתאום הכוח השתלט עליה, היא הרגישה איך חרבה נופלת לקרקע וראתה פרש מתקרב במהירות במטרה לשפד אותה על הקילשון שלו, ואז מילים בקעו מפיה ``טורימן, טורימן זו טורימן זו דאמאן`` והדבר האחרון שהיא הרגישה לפני שהיא התעלפה היה רעידת אדמה ואז היא צנחה מחוסר הכרה אל הדשא. כאשר כריסטינה התעוררה היא הסתכלה מסביב ולא האמינה למראה עינייה: איפה שבבוקר היו ביקתות ודשא הכל נעלם, המראה היה כאילו בא ענק ודרס את הכל, משמיד ביקתות, פרשים ותושבי הכפר ללא אבחנה. כריסטינה הבחינה במעגל סביבה שלא נזוק ויאהי עמדה רועדת ומפוחדת עם כל הציוד. לשמע טפיפות של סוס כריסטינה הרימה את מבטה אל השדה הצפוני (או מה שנשארה ממנו) וראתה פרש רוכב לעברה. רוכב הפרש התקרב אליה, ולראשונה שמה כריסטינה ליבה לכך שבעצם על הסוס האדום רוכבים שני אנשים ולא אחד כמו שחשבה בהתחלה. הרוכב הקדמי היה בעל מבנה גוף חסון, נער צעיר עם שיער בצבע הנחושת ועיניים שהתחרו בין צבע האפור לבין הירוק. האדם שישב אחריו היה בעל שיער שיבה כסוף, אך למרות גילו המופרז וגופו החלש, גבוה היה האדם, ובעל המבט הישיר והמזרה חוכמה שכריסטינה ראתה אי פעם בחייה. כך החל מסעה הארוך של כריסטינה בת רוח. לאורך כל הדרך, לא הנער הצעיר ולא האדם הישיש דיברו, והדרך אף על פי שהייתה ארוכה בכפור הנוראי של ערבות הטנדורה עברה מהר מאוד. אולי היה זה בגלל חברת הסוס האדום (אשר עליו סופרו אגדות כה רבות) ואולי בגלל התרגשותה של כריסטינה. כאשר הגיעו לחורבות עיר הרוניקים העתיקה ניין עצר הישיש המופלג את סוסו, הנער הצעיר הקים מדורה. ובאותו הלילה סיפר הזקן לכריסטינה ואחיה את סיפורם.
ופה גם כתבתי את ההמשכון שלי עם השינוי הקל של מה ש-2loony כתבה. (העתקתי רק מאיפה שהתחלתי לשנות...) כשיצאה כריסטינה והלכה אל הארווה לקחת את סוסותה - יאהי, השמש החלה את מסעה המפרך במעלה השמיים, צובעת אותם בגווני הכתום והאדום של המלחמה. כריסטינה העמיסה על סוסתה את כל הצידה, ויצאה החוצה בדיוק בזמן כדי לראות פרש שהגיע מהקצה הרחוק הצפוני של השדה לעברה. הפרש היה לבוש בשחור והחזיק בידו מוט שעליו התנוסס דגלה של כרטן הממלכה הקרובה ביותר לכפר. כריסטינה הבחינה איך מצטרפים אל הפרש פרשים נוספים וחיל רגלים שאיגף מהצדדים ומאחורה, פתאום נשמעה תרועת חצוצרה ולפני שכריסטינה הספיקה להזעיק את אנשי הכפר לעזרה הפרשים תקפו. אנשי הכפר התחילו לצאת מבתיהם המומים למחצה, לבושים בבגדי השינה שלהם והטבח התחיל, הפרשים לא הראו חמלה אנשים נשים וטף הם קטלו על ימין ושמאל, מספר לפידים שהושלכו לעבר הביקתות החלו באש שהדליקה עוד ועוד ביקתות, כריסטינה שלחמה במספר פרשים בניסיון נואש לעצור את ההתקפה שמעה את זעקות הנרצחים ופתאום הכוח השתלט עליה, היא הרגישה איך חרבה נופלת לקרקע וראתה פרש מתקרב במהירות במטרה לשפד אותה על הקילשון שלו, ואז מילים בקעו מפיה ``טורימן, טורימן זו טורימן זו דאמאן`` והדבר האחרון שהיא הרגישה לפני שהיא התעלפה היה רעידת אדמה ואז היא צנחה מחוסר הכרה אל הדשא. כאשר כריסטינה התעוררה היא הסתכלה מסביב ולא האמינה למראה עינייה: איפה שבבוקר היו ביקתות ודשא הכל נעלם, המראה היה כאילו בא ענק ודרס את הכל, משמיד ביקתות, פרשים ותושבי הכפר ללא אבחנה. כריסטינה הבחינה במעגל סביבה שלא נזוק ויאהי עמדה רועדת ומפוחדת עם כל הציוד. לשמע טפיפות של סוס כריסטינה הרימה את מבטה אל השדה הצפוני (או מה שנשארה ממנו) וראתה פרש רוכב לעברה. רוכב הפרש התקרב אליה, ולראשונה שמה כריסטינה ליבה לכך שבעצם על הסוס האדום רוכבים שני אנשים ולא אחד כמו שחשבה בהתחלה. הרוכב הקדמי היה בעל מבנה גוף חסון, נער צעיר עם שיער בצבע הנחושת ועיניים שהתחרו בין צבע האפור לבין הירוק. האדם שישב אחריו היה בעל שיער שיבה כסוף, אך למרות גילו המופרז וגופו החלש, גבוה היה האדם, ובעל המבט הישיר והמזרה חוכמה שכריסטינה ראתה אי פעם בחייה. כך החל מסעה הארוך של כריסטינה בת רוח. לאורך כל הדרך, לא הנער הצעיר ולא האדם הישיש דיברו, והדרך אף על פי שהייתה ארוכה בכפור הנוראי של ערבות הטנדורה עברה מהר מאוד. אולי היה זה בגלל חברת הסוס האדום (אשר עליו סופרו אגדות כה רבות) ואולי בגלל התרגשותה של כריסטינה. כאשר הגיעו לחורבות עיר הרוניקים העתיקה ניין עצר הישיש המופלג את סוסו, הנער הצעיר הקים מדורה. ובאותו הלילה סיפר הזקן לכריסטינה ואחיה את סיפורם.