הנה זה מתחיל ...די נמאס...

[hope_29]

הנה זה מתחיל ...די נמאס...

הי, כן, אני כבר מתחילה לזהות את זה וזה כבר סימן טוב (אם לנסות ולהסתכל על הצד החיובי של הדברים...). סןף השבוע מתקרב כמו צל כהה של כוכב הזוחל באיטיות לעברינו ומבליח מתוך חשכת החיים. סוף השבוע קרב. הפעם אני לפחות מתחילה לזהות את הדכאון מתקרב. נאחזת בכול הכוח בשאריות שבוע העבודה. היום, כולם הלכו הביתה מהעבודה בסביבות השעה חמש, איש איש אל חייו, משפחתו, עולמו.רק אני, כרגיל נשארתי בעבודה, לא ממש עבדתי (נפשי שחוקה מרוב עבודת יתר ומאמץ....וורקוהוליזם...)מושכת את הזמן, מנסה שלא להביא את היום לידי סיום. מוצאת זמן פתאום לסדר את המשרד, את הניירת, את הקבצים, עציצים, כל מה שיכול למשוך זמן כי לצערי יום העבודה הסתיים ולי אין מה לעשות יותר. אין למה לשוב הביתה. טלוויזיה לא מעניינת. גם לא ספרים. אין תחביבים. כלום. יובש אמיתי. לא מעניין אותי שום דבר שאינו קשור בעבודה או אינטרנט. כמובן שקיימת האופציה החביבה עליי (וזו שגרת ימיי) לשוב הביתה ומשם להמשיך לעבוד באמצעות המחשב הנייד ומידי פעם להציץ בפורום זה ובאחרים...עד שתרדמה תיפול עליי. אבל היום, יום קשה. היום הנו המשך של שבוע נורא. מדכא. אומנם עדיין לא נגמר, אך מחר לצערי הרב מתחיל סוף השבוע. אותו סוף שבוע ארור הגורם לי לכל כך הרבה ייאוש, דכאון, מרה שחורה ותסכול בכול סוף שבוע. בשבוע "מלבב" זה הספקתי לריב עם הבוס שלי, להכנס לדכאון בשל השכנה שלי שהתאבדה אף היא מדכאון וקפצה אל מותה, ובעקר להתכנס אל תוך תוכי ולהקבר בשיממון הריקנות. הייאוש בעצומו. שוב מוצאת עצמי כמידי סוף שבוע כותבת כאן בפורום. במהלך השבוע מכחישה ומתכחשת בפני עצמי על כי אני משתתפת בו (אני? פורום? תמיכה? תמיכה נפשית?!?!?) אך הדבר הפך לשגרה וכך אני מוצאת את עצמי עמוק בתוך הפורום מידי סוף שבוע. ולא שזה רע חברים, עזרתם לי מאוד בשעותיי הקשות עם כל דברי העדוד והחיזוק אולם הדבר רק מחזק את שחשבתי על עצמי לאחרונה...אני כנראה באמת זקוקה לעזרה. ואולי אף לעזרה מקצועית. ולא ניתן עוד להתחמק מזה או לשקר. לשקר לעצמך שאתה בסדר. הרי בסוף הכול יתפוצץ. וזה יהי אפילו יותר כואב. ושוב, עוד שבוע ארור בו לא קרה דבר למעט אותו מקרה התאבדות מצמרר..ריב עם הבוס, עלייה במשקל כתוצאה מאכילת יתר (פיצויים) ו"חור" בארנק (גם כן תוצאה של "פיצויים,...יצאתי שוב למסע רכש הרסני במהלך השבוע במטרה לעודד את רוחי הנכאה, לראות אנשים, לתקשר עם בני אנוש- זבניות...לשוחח עם מישהו. אבל לפחות לשוחח. כי אני כה בודדה).

 

[Mאיה]

הבדידות...

כמה איומה היא. אני לא יודעת אם יש לך חברים. אני לא יודעת מה מצבך. אני לא יודעת אם יש לך אפילו חבר אליו תוכלי להתקשר...אולי בעצם אני שואלת אותך את אלו הדברים...ומה לגביי משפחה? את חשה עתה בעוצמת הבדידות כי אולי את עדיין כואבת ומזועזעת ממקרה השכנה שהתאבדה. זו תופעה טבעית. אני מניחה שאת גרה לבדך, ועל כן הבדידות לא רחוקה ממך. אבל תמיד אפשר למצוא חבר/ה להרים אליהם טלפון, סתם לקשקש ולדבר. ולעיתים ישנם רגעים שממש אפשר לפרוק מועקות איתם בטלפון. אולי הם אפילו זמינים וניתן לקפוץ אליהם. או לקפוץ איתם לבית קפה. או שיבואו אליך. ניסית את זה?

 

[hope_29]

מאיה

אין לי אף אחד. אין לי חברים או חברה. יש לי זוג הורים עמם אני גרה אולם אני חיה בתוך בועה. היחסים עמם בסדר גמור, אך השיחות שלי אתם מסתכמות בבוקר טוב, מה נשמע וזהו. אני חיה בתוך בועה גם בבית (מסתגרת בחדרי בלילות ובסופי השבוע) וזה נובע מתוך פערי מנטליות בינינו. לצערי. השיחות לא יכולות להגיע למשהו מעבר לזה. את מציעה: "אבל תמיד אפשר למצוא חבר/ה להרים אליהם טלפון, סתם לקשקש ולדבר. ולעיתים ישנם רגעים שממש אפשר לפרוק מועקות איתם בטלפון. אולי הם אפילו זמינים וניתן לקפוץ אליהם. או לקפוץ איתם לבית קפה".... הבעיה שפשוט אין דבר כזה. אין לי שום חבר/ה שאפשר לעשות זאת עמם. אני בודדה - כפשוטו.

 

[האיש מהצפון]

ל- hope_29

ומפלט בצורת תחביבים יש לך? את כותבת? מציירת? קוראת? (וזה ממש לא משנה מהו התחביב ואיך את מציירת.. העיקר להפסיק את המחשבה על הבדידות). גם פעילות ספורטיבית כלשהי לא משנה איזה ובאיזה רמה יכולה לעזור. וחוץ מזה, hope_29 האם את יכולה להרשות לעצמך להיות לפחות כמה שעות ביום מחוץ לבית,(ואני לא מתכוון לעבודה)? בים למשל או במקום שיש בו נוף? כל מה שינתק אותך ולו לכמה שעות ביום מ-4 הקירות של הבית - ייבורך. ככה לפחות נראה לי

 

[Mאיה]

הופ יקרה

שוב, כתבתי זאת לרחל ואני כותבת זאת לך...מפאת זמני אולי תגובתי תהיה קצרה.סליחה מראש. ואם יש משהו שתרצי עוד לשאול אשמח לענות לך מאוחר יותר,השאירי לי תגובה ואגיב לך ארוך יותר. מהתגובות המעטות שכתבת וקראתי הצלחתי לחוש בחשש שלך מלפתח קשר חדש, להיפתח לאנשים חדשים. את כותבת ללא סוף על הבדידות שהיא כנראה תהיה מנת חלקך. אני חושבת שאת צריכה קודם כל להפסיק לכתוב את המשפט הזה...ואני אסביר למה...אני טוענת שהכל אצלנו בראש. אנחנו מחדירים לראש מחשבות שליליות והם משפיעות עלינו. ברגע שתבחרי לא להשתמש במשפטים שליליים, ואולי אף להחליפם במשפטים חיוביים, כך גם יראו חייך. זה לא דבר שקורה במידי, אבל אט אט זה ילווה אותך. הכל אצלנו בראש! לחשיבה חיובית יש משמעות בחיינו. פעם נהגו להגיד לי זאת ולא האמנתי...עד שניסיתי- תאמיני לי, מאז שזה עבד עליי, אני מרגישה צורך להעביר את זה הלאה...כי זה כל כך מוחשי. מבן אדם בעל מחשבות שליליות מאוד הפכתי לאדם עם מחשבות חיוביות. לא, זה לא מסלק את הקשיים שהחיים מביאים לנו, אבל זה לבטח נותן לנו את הכוח ואת הכלים להתמודד עם כל קושי מכל סוג! חשיבה חיובית. אני לא יודעת אם היותך דתיה זה מבחירה אישית. אני לא יודעת עד כמה את שומרת. אני מכירה את הפאן הדתי. באתי מבית כזה. יש לי עיצה בשבילך...במקביל להיותך חלק מהפורום המקסים הזה. נסי להשתלב בפורום דתיים, כך תהני משני עולמות. תכירי אותנו, כמו שאנו וגם תכירי חברים שחיים כמוך, ואולי אף בן זוג לחיים. הייתי רוצה לשאול אותך שאלה שאת לא חייבת לענות עליה. מקווה שאני לא נכנסת לתחום אישי מידיי...הבחירה בידך לא לענות עליה. האם יש לחץ מצד המשפחה למצוא חתן? אולי אכזבה שלא מצאת עדיין? כי אם כן, זו עוד תוספת להרגשה שלך. וגם את התחושות הנלוות לזה צריך לנסות לפתור...את צריכה לנסות להבין. בכל אופן אשמח להיות כאן בשבילך בכל עת, להקשיב, לייעץ, להתייעץ...לדבר על כל מה שרק תרצי. שלך בכנות, Mאיה.

 

[hope_29]

מאיה

את צודקת כל כך! אני כל הזמן מדברת על בדידות וזה אכן כנראה נטוע עמוק במוחי. מלווה אותי בכל צעד. את צודקת לגבי החשיבה החיובית, הבעיה היא שלא תמיד זה עובד. בעבר שיננתי את ספריה של ורה פייפר: "חשיבה חיובית"...באמת שנעתי עצמי לתקופה קצרה לחשוב אחרת אבל לצערי לא צלחתי את תקופת ה"תכנות"...אותו פרק זמן ראשוני בו ממש "משננים" לעצמנו מחשבות חיוביות עד שזה אמור לתפוס אותך ולנבוע מתוך עצמך... אני כמו עלה רעוע...עוברת מצבי רוח קיצוניים להחריד...מאושר עלאי (ואז כל כולי "חשיבה חיובית"...ומשם ל"דאון" רציני. חיה ב- Ups & Downs... בתקופות ה- Downs כמו בשבועות האחרונים אני לא כל כך מסוגלת לחשוב באופן חיובי על כלום... אבל אין ספק שהצדק עמך. ותודה על כי הזכרת לי זאת. אנסה שוב לשוב אל אותן התיאוריות. מקווה שהפעם זה יצליח... צדקת גם לגביי החשש האדיר שלי מלהפתח אל אחרים. ושתביני, אין לי בעיה חברתית...אני מאוד ידידותית וחברותית בדרך כלל (אני יודעת שזה נשמע סותר) אבל זה תמיד נשאר ברמה השיטחית, הקלילה והרדודה. לא מתפתח מעבר לזה, כי אני חוששת תמיד שאולי הצד השני לא ממש רוצה בי כחברה אמיתית...מאוד חשוב לי שחברות תהיה אמיתית. או.קי. אז כמו שציינתי קודם אני באה מבית דתי (כיפה סרוגה). למעשה, מסלול חיי היה כולו במסגרות דתיות למניהן...(בני עקיבא). במהלך השנה האחרונה החלטתי שלא עוד...אני רוצה לפנות לכיוונים אחרים. אני נמצאת בתהליך של חזרה בשאלה. לא רבים יודעים זאת (אני עדיין נראית כלפי חוץ כדתיה) לא מעיזה לצאת אל העולם עם מה שאני באמת מרגישה וחושבת. הסיבה העקרית זו המשפחה. הכאב העצום שהדבר עלול להסב להוריי (מנסיון עבר עם אחי..). מעבר לכאב, ההלם וההפתעה כי זה לא משהו שניתן היה לחזותו לגביי. אני לעלם לא אוכל לנהל עמם שיחה גלויה ופתוחה עמם לגבי זה (מה גם שישנם פערי מנטליות אדירים בינינו...). לא הם לא לוחצים עליי "למצא חתן"...למרות שברור כי זה מה שהם היו רוצים שיקרה ואם אפשר אז כבר מחר...למעשה זו אני שמרגישה שהגיע הזמן לפרק אחר ורציני יותר בחיי. אבל האמת היא שכדי להיות מסוגלת לקבל ולתת...אני קודם צריכה ללמוד לקבל את עצמי ולחיות עם עצמי בשלום. פורום הדתיים איננו מתאים לי כל כך...לפחות לא בתפוז. בעבר הייתי חברה בו תחת שם אחר..(החלפתי שמות מדי פעם...). זה היה כשרק התחלתי את תהליך החזרה בשאלה וקבלתי שם תגובות די מצמררות לנושאים שונים שעלו שם מבחינת השמרנות והסגירות (תגובות שאף אני הייתי מעלה בעברי כדתיה..). לעומתם, בפורום דתיים-חילוניים של וואלה ישנה פתיחות גדולה יותר לדעות שונות או לאנשים כמוני שנמצאים על הגדר...או בדרכם לדרך האחרת. תודה, hope_29 (לפחות את "שמי" שיניתי מ"בדידות" ל- hope...זה היה באחת התקופות היותר אופטימיות בחיי. תקופה= בערך יממה).

 

[hope_29]

מאיה - תיקון טעות: שינעתי=שכנעתי

 

[Mאיה]

את יודעת,

חזרה בשאלה לא מתבצעת ביום אחד. לי לקח שנים עד שהוריי הבינו, אבל אני מנגד התחלתי במאבק האישי שלי בגיל צעיר(16). אני חושבת שככל שאת "מושכת" את הזמן כך יותר יקשה עלייך הדבר. אני מסוגלת להתחבר לתחושת המצוקה שלך, חוויתי אותה והיא השפיעה על חיי מאוד. המצבי רוח שאת מתארת...אני מכירה אותם. ולפי דעתי הם נובעים מהעובדה שאת כביכול חיה בשני עולמות. העולם החיצוני שלך והעולם הפנימי שלך. את עדיין דתיה כלפי חוץ,כך כולם רואים אותך ואת, אני מאמינה, סולדת מזה. ואת חיה את העולם הפנימי, שהוא העולם שהיית רוצה לחיות אותו, החזרה בשאלה. שני העולמות הללו והתחושה שאת לא מיישמת את רצונותייך אלא חיה לפי רצונותיהם של אחרים-גורמים למרמור, גורמים לדכאון פנימי שיכול להיות עמוק. אל תמשכי את זה. לפי דעתי עלייך לקבל החלטה לגביי חייך, אבל לא רק החלטה אלא כזאת שתיישמי אותה. התחוש שאת חנוקה ולא חיה כפי שאת רוצה...יש לזה פתרון. אבל את זקוקה להרבה מאוד אומץ, וכמובן להיות שלמה עם כל החלטה שאותה תבצעי...אבל יישמי אותה, פן תיפלי לתוך דכאון שלא תדעי איך לצאת ממנו. תראי, כשאני החלטתי שחייהם של הורי לא מתאימים למה שאני רוצה, לדרך בה אני רוצה לחיות את חיי...היה לי מאוד קשה לבוא ולהגיד להם. גם לא ביצעתי זאת במיידי. ההורים שלי ניסו להילחם ברצון שלי, מהפחד שאהיה מישהי שהם לא רוצים. הם לא הצליחו להתחבר לעולם החילוני, למרות שהיו להם הרבה חברים חילוניים...אבל כשזה מגיע לבת שלהם, עבורם זה הרס! אם הבת שלהם תהיה חילונית- היא כבר אחת שמדרדרת לסמים. הקיצוניות הזאת נובעת מפחד שלא תהיה להם יותר שליטה על הבת שלהם. בעיניהם, אני מאמינה, הם ראו אותי כחייזרית...וזאת למרות שלא כל האחים והאחיות שלהם דתיים, ולמרות שיש להם קשר טוב עם האחים החילוניים שלהם. אבל כשזה מגיע לבת שלהם, ששנים הם טיפחו וחינכו אותה לפי דרכם...היה קשה להם לקבל. כן, היו מלחמות- במיוחד לאור העובדה שהייתי צעירה עם החלטה משלי, שונה מהם. היו ויכוחים מאוד קשים, אבל הויכוחים הללו הם טבעיים לתהליך כזה( היום אני יודעת)...תהליך ההשלמה- שאני לא אהיה מי שהם רצו. תהליך הקבלה... את אומרת שלך כבר יש אח חילוני. לי יש שתי אחיות דתיות ואחריהן אח שהחליט לפני שנתיים שהוא לא יהיה דתי...יותר קל לו איתם-יש לו פחות מלחמות איתם, למה?...כי את המלחמות, את תהליך ההשלמה והקבלה הם עברו איתי. כשאותו נושא חודר עוד פעם לתח דלתם, אז הקיצוניות כבר לא בפנים. זאת גם לאור העובדה שעצם היחותי חילוניה לא עשה אותי אדם רע. להיפך, אני חושבת שזה עשה אותי אפילו אדם הרבה יותר טוב, יותר רגוע.כי אני חיה את החיים שרציתי. והם מבינים זאת. בנוסף, העובדה שאני שומרת על כבודם, לא מזלזלת בדרך בה הם בחרו...לא"יורקת לבאר ממנה שתיתי" היא שמעלה את ערכי בעניהם. קשה, קשה לחיות בשני עולמות. קשה, קשה להתחשב בסביבה כל הזמן. את צריכה להתחיל לחשוב על עצמך. את הדרך רק את יודעת. ולגביי החברים. הנט היא דרך נפלאה להכיר חברים...ויש לי המון מהם דרך כאן. וזה לא שלא היו לי לפני, אבל הגעתי לנט והכרתי עוד כמה חברות וגם חברים טובים שאני בקשר איתם הרבה זמן. יש קשרים ממש חזקים דרך הנט!...חברים לחיים! היפתחי, אל תשללי צורת היכרות דרך הנט. רק היי זהירה וחשדנית מעט לגביי האנשים עימם את מתקשרת. המון אהבה, מאחלת לך שתדעי רק אושר, Mאיה.

 

[hope_29]

מאיה - תודה! ../images/Emo39.gif

אגב, אפשר לשאול אותך בת כמה את? hope

 

[JoZZefa]

COME ON!!!

there are few girls here, all alone at home why don´t you exchange numbers, call each other and set to go out to have some fun together? you have lot´s of stuff to talk about coming to think about it so, COME ON WHAT ARE YOU WAITING FOR??? IT´S FRIDAY AND THERE ARE LOTS AND LOTS OF PARTIES GOING ON IN TEL AVIV TONITE YALLLLA DO IT

 

[Mאיה]

בהחלט.

אני בת 27.5. ואיך אמרה ג´וספה, אפשר להחליף טלפונים- אם את רוצה. את יכולה לכתוב לי למייל, אני אשמח. כמובן רק אם את רוצה.

, Mאיה.

 

[hope_29]

מאיה

שוב תודה, זה יקח לי קצת זמן...להיפתח, להיחשף ולהתחיל לכתוב... אבל בסוף זה עוד יקרה. תודה על תשובתך קודם, נחמד לדעת שיש מישהו שמבין את מה שאני עוברת... בכול אופן, בעיותיי אינן מתרכזות רק בנושא של חזרה בשאלה. זה רק אחד מהם. hope

 

[stonefroze]

יום עבודה ארוך

ידידתי הטובה העבודה אינה גואלת את הנפש ולא תוכל לגאול את הנפש לעולם. לעבודה יוצאים על מנת להתפרנס.להרוויח כסף.להיות עצמאיים. בדיאלוג שניהלתי עם עמית ניסיתי לתת דוגמא פשוטה כיצד נלחמים בייאוש ולא נותנים לא להשתלט על הנפש. אמרתי שאדם הנכנע למצוקתו הקשה בבוקר ואינו קם לעבודה נותן כלי בידי הייאוש להכניע אותו. הרבה ימים בבוקר הייאוש אומר לי-אל תקום. מה את סבורה היה קורה לו באמת הייתי שומע בקולו של הייאוש ולא קם?אז אני גורר את עצמי בכוח מהמיטה,שוטף פנים,מתגלח, מתלבש.כעבור זמן מה ,אם כי מצבי הקיומי לא השתנה,כמובן, בצורה מהותית,אני יוצא מהבית אל עמל יומי כשם שאני עושה בכל יום ויום. אני אינני קם על מנת לדחות או למסך את הבעיה שלי,אלא על מנת להבטיח שהישגים שהשגתי לא ירדו לטימיון. מבחינתי עצמאות כלכלית היא הישג.אם הוא יירד לטימיון אני ארד יחד איתו(אולי לא באופן פיזי אבל ללא ספק נפשי) .אולם לי אין שום כוונה לרדת לטימיון. כך שאדם "הבוחר" להישאר בביתו לאחר לילה ללא שינה בעצם איננו בוחר דבר.הוא פשוט מאוד נכנע. מנסיוני בחיים אני אומר לך,הייאוש והדיכאון בחיי היו בשיאם דווקא בתקופות שלא היה לי דבר ממשי מבחינה כלכלית. (והם הרי לא התחילו בסיבה כלכלית!) במשך שנים על גבי שנים הרווחתי שכר מינימום והרגשתי אדם עלוב ומנוצל. היום,ואינני מייחס את הדבר לשום נס,או ארוע החורג מגדר הרגיל עליתי על הדרך להרוויח שכר טוב יותר,שיאפשר לי לפחות לחיות בכבוד. ועשיתי את זאת בכוח היוזמה והעקשנות והרצון כאשר אני נלחם בחזית אחת. נכון,אני עדיין סובל.נכון,אני עדיין לבד.נכון,זכרונות רעים, בזיונות וחרטות עדיין לופתים אותי לפעמים בצוואר.נכון, אני עדיין חריג ומוזר וזוכה ליחס בהתאם,יותר מאשר לטוב,אז לרע. אבל ביוזמה הזאת,הראשונה בחיי שלקחתי ברצינות,אני רואה את תחילת הגאולה העצמית,לא רק משום שהצלחתי(כמעט בניגוד לכל הסיכויים)לבצע דבר מה,אלא משום שאני גם מצליח(למרות כל הקשיים והמצוקות הקריטיות שעדיין לא נפתרו)גם לשמר אותו.וזה גורם לי לתחושה של גאווה וכבוד והחזרה של ערך עצמי.ובזה אני רואה את ערכה של העבודה. וכאן אנו מגיעים בעצם אל הנקודה שאת העלית.אינך צריכה להאחז בעבודה כדרך להתמודד עם הבדידות.אינך צריכה להישאר במשרד גם לאחר שכולם כבר הלכו ואפילו כאשר אין לך באמת מה לעשות.זה מעצים את החרדה שלך, משום שבסופו של דבר ,את יודעת,אין כל ברירה אלא לחזור הביתה, אל הבדידות,אל תחושת הריקנות.אולם תחושת הריקנות והבדידות מועצמת דווקא מפני שאנו דוחים את ההתמודדות עמה.היא מפריעה לנו לראות את ערכנו, משום שהתחושה הזו רוצה לגדול ולהתרחב גם על חשבוננו. ההנחה שלנו,שאם אנו בודדים,אזי אין לנו לאן לחזור היא איננה נכונה. לפעמים גם אלה החוזרים אל בני זוגם וילדיהם מרגישים בריקנות ושיממון. הריקנות והשיממון יכולים לנבוע מהבדידות,אולם לא רק מכך. את צודקת בהחלט.הטלוויזיה מחמירה את תחושת הבדידות והדיכאון. כמה שניות של פרסומת בערוץ 2 וכבר אני מרגיש שאין כל משמעות לחיים. ואם כי אני יכול לבחור לראות גם תחנות אחרות,איכותיות יותר הרי דווקא השיממון והריקנות דוחפים אותי אל "הזבל",שוב,כי הם רוצים לגדול על חשבוני.לכן,אני גוזר על עצמי במצבים אלה תענית טלוויזיה.(אני מעדיף לשכב במיטה ולשקוע בעירפול הזמני שלי.) שהרי לא משם תבוא התמיכה הרגשית,המילה הטובה,החיבוק שלו אנו מצפים. את כותבת בפורום,דווקא משום שכאן את מקבלת זאת וזה נותן לך כוח ולכן את חוזרת שוב ושוב.אין בכך בושה ואינך צריכה להתכחש לכך.עצם העובדה שאת מנהלת איתנו דיאלוג(אפילו דרך המסך)זה סימן חיובי וטוב. שוב ,אינני רוצה להישמע כאדם שמחלק הוראות. הרבה פעמים אני מגיע לביתי מוקדם,כאשר אני מדוכא ועייף ועצבני. אינני רוצה לא ספרים,לא מחשב,לא טלוויזיה,לא תחביבים אחרים(שיש לי) ואפילו לא לדבר עם אף אחד.אני נופל על מיטתי ושוקע בתוך עירפול של נים ולא נים(לא,זאת איננה השלמת שעות שינה והיא איננה מחזירה לי כוחות.).יחד עם זאת,אני משתדל להקדיש זמן לעצמי,לטפח את עצמי מבחינה נפשית באמצעים שונים ואני שמח(מאוד מאוד שמח)כאשר בימים "שלווים" יותר יש לי זמן לעשות זאת. הרבה אנשים בודדים נוטים להפחית בערכם ולפספס הרבה מאוד הזדמנויות לצמוח ולהתפתח גם בתוך הבדידות שלהם.גם הייאוש המצטבר תורם לא במעט את חלקו לכך.הם סבורים שהם לא יצלחו לכלום,הם אינם יכולים לעשות כלום ולכן אצל רבים מהם שומעים משפטים כגון:אין לי תחביבים", "שום דבר לא מעניין אותי"."מה הטעם בתחביבים?מה זה יעזור?" אני מדבר מנסיון,לא חס וחלילה מהתנשאות. שנים רבות לא עסקתי בדבר מלבד בדבר אחד להיות מדוכא. ואני יודע שמשפטים אלה אינם נכונים ואינם מוצדקים.אלה הם משפטים שהייאוש מנסח בשבילנו. כדי להתעלל בנו,כדי להשפיל אותנו.כל אדם יש לו תחומים,אשר עשויים לעניין אותו.הוא פשוט מאוד צריך לחפש אותם.גם הנפש שלנו היא כמו עציץ, hope יקרה.אנו צריכים לטפל בו באהבה גם בתקופות בצורות.לדבר איתו,לתמוך בו. את הרי עשית שינו קטן,לא?שינית את שמך כאן בפורומים.השינוי האמיתי לא בא בבת אחת.הוא מתחיל במעשים קטנים. גם אני משתדל לעשות אותם מידי יום.בואו נעשה אותם ביחד ונספר עליהם כאן בפורום,מה דעתכם?

 

[עמית30]

hope ו-stonefroze

אני קורא את ההודעות בפורום ונדהם. כמה כאב. וכמה התמודדות. וכמה בדידות. וכמה אנשים טובים. שמקשיבים. ועוזרים. לא הגבתי להודעות עד כה (אלא אם כן ההודעה היתה תגובה להודעה שאני כתבתי). הרגשתי פחד. ואולי אני אפגע במישהו. אנשים מאד רגישים כאן בפורום (כולל אני) ואני לא רוצה להיות מובן לא נכון. hope, קראתי את ההודעה שלך אתמול וחשבתי. ורציתי להגיב, והגבתי. ולבסוף, קראתי שוב את תגובתי והחלטתי לא לשלוח. ומחקתי. אחרי שקראתי את תגובתו של stonefroze החלטתי להגיב בכל-זאת. hope, כל כך-מבין אותך. וכל כך מזדהה. גם אני, כמוך, חושש מלהגיע לסוף השבוע. פוחד מסוף השבוע. גם אני איני אוהב את סוף השבוע. גם אני מנסה ל"משוך" בעבודה עוד ועוד (לפעמים 16 ו-18 שעות ביום, לפעמים אף יותר. אני מקווה מאד שהבוס ה"נחמד" שלי לא יתחיל לבקש שכר-דירה עבור הזמן שאני "גר" בעבודה). קשה לי בעבודה. מתאכזרים אליי. ועם זאת, חיי מחוץ לעבודה אומללים. סוף שבוע הוא זמן לחשוב. ואני לא רוצה לחשוב. הזמן הפנוי רק מכביד עליי. מעיק. קשה לי בעבודה, וקשה לי אף יותר בבית. הבדידות גוררת אותי למחשבות. למחשבות הרסניות. כפי שכתבתי בעבר - "רק לעשות משהו, לשכוח לרגע. והלילות לא נגמרים. והבוקר לא מגיע. והשבוע מתקצר. וסוף השבוע מתארך. ורק מחכה לחזור לעבודה. לעבוד. לא לחשוב. פוחד להגיע שוב לסוף השבוע. פוחד להיות לבד. רוצה להיות לבד. לא בודד, לבד.". חשוב לזכור, hope היקרה, שגם כאשר כאשר את מרגישה בודדה - אינך לבד. יש אנשים שאוהבים אותך, וניתן לראות זאת בפורום זה. את לא לבד. stonefroze, כתבת "אדם ´הבוחר´ להישאר בביתו לאחר לילה ללא שינה, בעצם איננו בוחר דבר. הוא פשוט מאוד נכנע." גם אני קם בכל בוקר והולך לעבודה. בכל בוקר. בניגוד אליך - אני הולך לעבודה על-מנת לשכוח את הצרות, לחשוב על משהו אחר. איני הולך לעבודה על-מנת להתפרנס, אם כי אני מבין שאני זקוק לשכר (המועט) שאני מקבל. אני יודע שאם לא הייתי מקבל שכר לעבודתי, לא הייתי עובד בה. הייתי מחפש מקום עבודה אחר לעבוד בו, מקום בו אקבל שכר. אך עוד יודע אני כי לא אפסיק לעבוד. גם אם אמצא עבודה בה השכר אינו מתאים לכישוריי. גם אם, לאחר חיפושים רבים, לא אמצא עבודה בה אקבל שכר. אני אעבוד. אתן מעצמי. העבודה ממלאה את חיי. לא השכר. כשאיני עובד אני מרגיש ריק. מרגיש רע. כאילו שאיני שווה דבר. בעבודה אני מרגיש שזקוקים לי, שאני עושה משהו, שאני נותן משהו (מרגיש מנוצל. מנוצל מאד. אך עם זאת מרגיש שאני עושה משהו). וכשאני הולך לעבודה, בכל בוקר - או אז אני נכנע. ואני מבין ויודע את זה. כשאני הולך לעבודה אני בעצם בורח מהתמודדות עם הבעיות. במקום לפתור את הבעיות, אני מחפש לעשות משהו אחר. לשכוח לרגע מהבעיות. לדחות אותן לערב. ללילה. ללילות ארוכים ללא שינה. מושך זמן בעבודה עוד ועוד (ובניגוד ל-hope, לי לא חסרה עבודה). מושך, על-מנת לא להגיע למצב שאני יושב בבית לבד, וחושב. ונזכר. stonefroze, אינני נוגד את טיעונך. אינך טועה. אנשים שונים בוחרים (כן, בוחרים) בדרכים שונות. אין דרך נכונה יותר. אינני ממליץ לבחור בדרכי. ההיפך - אני חלש, והלוואי וידעתי להתמודד עם הבעיות הכבדות שיש לי. אני מספר את סיפורי. מזדהה. hope - את לא לבד. יש עוד אנשים כמוך. וטוב לי לדעת שגם אני לבד. שיש עוד כמוני. שאני לא מטורף כמו שכולם חושבים. שיש עוד מי שאוהב את העבודה וחושש מסוף השבוע. והנה הוא בא. סוף השבוע. ועצוב לי. עמית

 

[האיש מהצפון]

הי stonefroze

מאד נהנתי ממה שכתבת. אבל אני חייב לציין שבניגוד לך ולרבים אחרים - אני לא הצלחתי לעמוד בפני היאוש, ומצרוף של כל מני סיבות פשוט הפסקתי לעבוד. לפעמים גם קורה "שהנסיבות" (הפיזיות והנפשיות) מביאות אותך לידי מצב של כניעה ליאוש. נורא נורא חשוב במקרה שכזה שאדם לא יאשים את עצמו בכניעה, מפני שהאשמה כזו היא חלק משמעותי מהמנגנון של ההרס העצמי. "להשקות את עצמנו ולתת לעצמנו חיזוקים" - זה אכן העניין לדעתי ולספר על זה בפורום - זה עוד יותר טוב, מפני שזה יכול לעודד אחרים לעשות דברים כאלה, ובכלל יכול לעודד אחרים. הנה דוגמה אחת: לאחרונה מצאתי אתר של מתכונים פשוטים שמדי פעם אני לוקח משם משהו ומכין. גם הגיוון שבעניין.. וגם עצם העובדה שהצלחתי במשהו שהוא ממש ממש לא תחום המומחיות שלי - נותנת המון במובן הזה של "השקיה עצמית".

 

[stonefroze]

אתה יכלת לייאוש!

שלום לך איש הצפון. במקום אחר כבר כתבתי,כי השליטה שלנו בגורלנו היא מוגבלת,ולכן בהחלט אני יכול להעלות בדעתי מצב שבו אדם עשוי להפסיד(לא להיכנע)לייאוש בחזית זו או אחרת. מול הייאוש יש לנו הרבה חזיתות.אנו לפעמים מנהלים מלחמה במקביל וכוחותינו לא עומדים לנו על מנת להחזיק מעמד בכל חזית וחזית. לכן בהחלט אנו יכולים להפסיד בחזית אחת,אולם עדיין לנצח באחרות,אם התנאים שם מאפשרים לנו זאת! והנה,אתה נאבק בדרכים שונות,למרות שהפסקת לעבוד. ייתכן שנסיבות חייך מאפשרות לך להמשיך בדרך למרות זאת,שהרי זאת הולכת ונסללת בהתאם לנסיבות. ראה במלחמת יום הכיפורים.לו היינו מפסידים בשתי חזיתות(הסורית והמצרית)מה היה קורה? אולם ניצחנו באחת ויכולנו אז להפנות את מרצנו על מנת לצאת ממגננה להתקפה בשנייה. עשינו זאת כי נלחמנו על קיומנו,על הגדרת הגבול שיאפשר לנו לחיות בביטחון כזה או אחר(שהרי עד היום אין לנו ממש ביטחון) כשם שאנו צריכים לעשות בחיינו.להלחם למען תחושת הביטחון,למען הגדרת הגבול,למען שפיותנו. לחזק ולבצר את עצמנו בכל דרך אפשרית מול איומים פוטנציאליים על מנת להרחיק אותם מאיתנו, או לצאת מהחפירות למתקפת נגד כאשר אנו מותקפים ובין כך לבין כך לנסות לחיות את החיים בתקופות של שקט יחסי,נו,כך עושים בעצם כל בני האדם ולא רק אנחנו. אני מעדיף לומר לעצמי שאסור לי להפסיד אפילו בחזית אחת בגלל שאננות ותחושת ביטחון מזוייפת מאשר לראות איך הכל קורס כמו בניין קלפים בכל החזיתות.ולשם כך אני עומד על המשמר. אני יודע בוודאות שלכל אדם יכול להיות לפחות אוייב אחד-הוא עצמו. וזה גם יכול להיות המצב בקרב אנשים אשר יש להם גם הרבה אוהבים מסביב ולכאורה אין אוייבים. לשם כך לא צריך להיות בודד. הרי ידוע הסיפור על זה שאהב את עצמו עד כדי כך עד שנפל לנהר וטבע.

 

[האיש מהצפון]

תודה.. ../images/Emo22.gif

אני האמת רואה בזה מחמאה גדולה! יש האמת חזית אחת שבה אין לנו בכלל שליטה על גורלנו ואנחנו יכולים מקסימום להקטין סיכונים... וזו חזית הבריאות. אולי העניין הוא לא להשבר כשמפסידים בחזית אחת, ואז לא לגרום לתבוסה גם באחרת.. זה נכון.. אבל האמנם אפשר לא להכשל בכלל? אתה מצפה מעצמך לא להפסיד באף מערכה.. אבל לא תמיד אפשר להפוך "אבדות כבדות בימים הראשונים לנצחון מזהיר בסיום" כמו שהיה אז ב- 1973 במצב שבו אין אויבים אני חושב שעדיף לחפש ולמצוא אתגרים כדי לבנות את עצמך, ולאו דווקא להקדיש את כל תשומת הלב להדיפת איומים כאלה ואחרים. לילה טוב. ולהת´ מחר.

 

[stonefroze]

החיים,לטוב ולרע,הם הניצחון.

ידידי הטוב,איש הצפון. אני אינני שואף להגיע לניצחון מזהיר, וכי איזו מלחמת קיום יכולה להסתיים בניצחון שהוא ממש מזהיר? הקורבנות כבר נדרשו ודם שנשפך(כדברי המשורר)לא יחזור לגופים! בני אדם כמונו הופכים להיות מפוכחים.אנחנו מאמינים במעט מאוד אשליות,אם בכלל.ניצחון מזהיר זאת אשליה.אנו רוצים דבר אחר, אנו רוצים לחיות את החיים שנועדו לנו ואת החיים הללו למצות עד תום. בכך יש הגשמה עצמית ואולי היבט מסוים של גאולה,כי כולנו רוצים להיגאל!מי לא רוצה?אולם גאולה שלמה איננה אפשרית. אף היא סוג של אשליה. יש בני אדם שחיים בעולם של איום אישי מתמיד,כשם שכל האנושות חיה בעולם,שבו הילכו בעבר הרחוק יצורים קדמוניים-הדינוזאורים. האיום לא תמיד ברור,לא תמיד בר הגדרה,אם כי לעיתים הוא גם כזה. כאשר הוא מוגדר,אולי ניתן,באמצעים הנכונים,להתגונן מפניו עד כמה שיכולים,אולם כאשר הוא איננו מוגדר,איננו מבינים אותו הוא בורח ומחליק לנו מן המודעות מבלי שנוכל לעשות דבר לגביו. אין מצב,לפי תפישתי,שבו אין אוייבים.כבר הבעתי את דעתי,שלאדם,כל אדם, יש תמיד לפחות אוייב אחד-הוא עצמו,והאוייב הזה,מי יודע כמה מאמצים כבר נעשו בעולם הזה(לא ממש בהצלחה) על מנת להגדיר אותו ,להסביר אותו והאודיסיאה המאיימת עדיין נמשכת.ולאלים הרבים-הפיתרונים.

 

[agness_666]

נכון שהשתפנתי בשבוע שעבר אבל...

בואו נארגן מפגש. נראה לי שכולנו נהנה מזה, וזה יעשה לנו כיף. hope, מה דעתך? כתבת פעם שאת מבית דתי (?), האם את שומרת שבת? אם כן, אז אפשר לקבוע ליום שישי בבוקר. מה דעתכם על להפגש בים? (בת"א?) אני לא בטוחה שזה עוד קיים, אבל אם כן, יש ביום שישי אחה"צ בחוף ליד הדולפינריום התכנסות של מתופפים (דרבוקות וכאלה), ומלא אנשים, וזה נורא נחמד. אם לא - ממש לא חסר מקומות. אני מציעה לקבוע לסופשבוע הבא. מה דעתכם? בכל אופן, שיהיה לכם לילה טוב. באהבה, אגנס.

 

[hope_29]

אגנס תודה ....

אגנס, תודה על ההצעה להפגש ועל ההתחשבות (להפגש ביום שישי). כן, אני מבית דתי. אני בתהליך של חזרה בשאלה (מה שמסבך את מצבי, ללא ספק. אני עדיין "בארון"). מאחר וכך, יכולתי להפגש עמכם בשבת ולא ביום שישי. הבעיה היא לא זו, אין סיכוי שאני אגיע למפגשים מסוג זה. זה פשוט לא מתאים לי, החשיפה, העצמת תחושת הבדידות דווקא בשל כך, וכו´. זה היתרון (ואולי החסרון) של האינטרנט, היכולת להסתתר תחת מעטה (שם בדוי, אנונימיות וכו´). זה גם חסרונו, כי הוא מצד שני עוזר לטפח את המסיכות שגם במציאות אני נוטה לטפח...(במובן מסוים). חוץ מזה, עקבתי מרחוק (באופן פאסיבי) אחר השתלשלות העניינים בפורום "להרגיש טוב" במשך השבועות האחרונים. הם ערכו כבר מספר מפגשית בניהם, חלקם מוצלחים יותר וחלקם פחות, ואני לא חושבת שזה הועיל שם לכולם. יכול להיות שזה אף סבך קצת את העניינים עבור חלקם. בקיצור, זה לא מתאים לכולם.... תודה בכל אופן. hope_29