צר לי לאכזב אותך, אבל לא נראה לי שאני
נמנית עם הקורבנות האמורים (אני מקווה בכל אופן).
אני מלאה ברגשות של רוך וחמלה ורצון לאהבה ולנתינה. אני לחלוטין חפה מרוע. הראש אצלי עובד (אמנם שעות נוספות), וכירולוגית שהלכתי אליה לאבחון דווקא טענה שמה שמוביל אותי הוא ההיגיון (בניגוד למה שחשבתי תמיד, שהרגש).
אמנם אני מתעבת את האנושות, אך זה בא מתוך ראייתי את הטמטום, את הזדון ואת שאר הנזק שיצרו כאן בני האדם. עם זאת אני יודעת להעריך את היצירה האנושית החיובית, את האסתטיקה, ואת החוכמה של חלק מהיצורים הללו.
אני לא נסחפת אחר רעיונות ניו אייג'יים, אלא מתבוננת בהם בסקרנות ומנסה לחקור אותם, כמיטב יכולתי.
ההומור, לרבות היכולת לצחוק על עצמנו, היה ונותר כלי חשוב בהתמודדות עם החיים ההזויים כאן בפלנטה.
אתה עצמך דמות מרתקת לחקירה, והייתי שמחה אם היה מישהו בעל שיעור קומה, ידע, השכלה רב-ממדית ורב-תחומית וראש פתוח שיכול היה להשקיע בך, ללכת איתך, להקשיב לך, לקרוא את הדברים שאתה כותב, ולבחון יחד איתך את המקום שהגעת אליו.
אינני פוסלת את הצעתך כי יש תופעות מזעזעות של שליטה מוחית, כי ייתכן שקיימת מזימה חוצנית - עם או בלי שותפים אנושיים - להשתלט על כדור הארץ וכן הלאה, אך נדמה לי כי איבדת, פראנס, כל יכולת הבחנה ואבחנה, ואתה ממהר לתייג כמעט כל תופעה אנושית מוכרת המדווחת בפורומים הללו, כמו דיכאון, חרדה שאר הפרעות, כמי ש"נתון לשליטה מוחית".
וכן, אני מה שמכונה "אדם רגיש מאוד" (יש אבחנה כזאת, תגגל), ובין שאר בעיותיי יודעת היטב לצערי מהם דיכאון והתקפי חרדה. התרופות שאני נאלצת ליטול מאפשרות לי להמשיך לתפקיד ועם זאת לא מחקו לי לא את המחשבה הפרטית ולא את הרגש. דהיינו קווי האישיות שלי נותרו די דומים לאלו שהיו בטרם התחלתי ליטול תרופות (לפני המון שנים).
מאחר שקורים כאן כל הזמן דברים שהם באמת בלתי נתפסים, הכול יכול להיות.
אבל, עדיין אני סבורה שאינני חלק מאותם קורבנות ואני אוסרת באיסור חמור על חוצנים או שאר מבקשי רעתי להתקרב אליי.