אתה יודע,
אני רק סיפרתי שהוא נפרד ממני. הבחורון. לא סיפרתי איך. והאמת, בשבילי, שתמיד חושבת שא. תמיד זורקים אותה ב. משהו בה (בי) דפוק מהיסוד, ובגלל זה זורקים אותי ג. לא משנה מה, זה שזורקים אותי, זה באשמתי. משהו שאני עשיתי. אני לא בסדר. למה זה? לא יודעת. גם בטח מתחושת האשמה התמידית שגדלתי בה עקב החינוך שלי בבית. וגם האלמנט הטיפולי הזה, שיש בי, שיכול להיות בו טוב - ומכאן שאני מאוד-מאוד-מאוד סובלנית, במיוחד לבני הזוג שלי (אולי אפילו קצת יותר מידי), תמיד מבינה את המניעים הנסתרים מאחורי הפעולות שלהם, תמיד מבינה אותם אקיצר. ויכול להיות בו גם רע - א. אני כ"כ מבינה אותו, עד שאני שוכחת שהוא למעשה, פגע בי כרגע. וב. שאני, הגיבצת, כל יכולה ויכולה לעזור ולפתור הכל, את כל הבעיות ואת כל השריטות ואת כל הדפיקויות שהאדם הזה סוחב איתו מעולמי עד, ואם אני לא - זה באשמתי. עכשיו, הבחורון הגיע אלי ביום שישי מאוד מבולבל. כלום לא מצא חן בעיניו, על הכל היו לו תלונות. הפאב שבחרתי לא היה טוב. ולמה הלכנו לשם. ואז הלכנו לפאב אחר וגם בו לא היה מקום, ולמה נגררנו לפה. ואז בבית, אין מה לראות בטלוויזיה, ולמה את רואה את השטות הזאת, זה לא מעניין אותי וכו' וכו'... והוא כולו בעצבים, בלבלות, ואני קולטת את זה, ורק שואלת - מה קרה?... או אז התחיל המונולוג שלקח בערך שעה וחצי-שעתיים, עם פאוזות מידי פעם, בין לבין, בכדי לבהות באנימל פלנט, ולהמשיך... והוא התחיל מ- אני לא יודע, אין לי את הזמן שלי, אני משתגע.... ל- אני רוצה לחזור למה שהיה לפני חודשיים להיות חופשי! ומאושר! (?) ל- אני לא יודע אם אני בכלל רוצה מערכת יחסים ל- גם כן האתרים האלה, למה הייתי צריך את זה ל- לא! זה לא מתאים לי! הייתי צריך להקשיב לבטן לי. ל- הייתי צריך לסגור את זה מההתחלה! למה אני לא מקשיב לבטן שלי! ל- זה לא מסתדר! את לא זה! ל- ואת עצבנית כל הזמן!!!! (?) ל- (כתגובה לשאלה, עצבנית? ממה ואיך?) את שונה לגמרי בתפישה שלך ממני!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! אנחנו בכלל לא באותו ראש!!!!! ל- ואת דורשת ממני כל הזמן דברים!!!! (?) ל- (כתגובה לשאלה, מה דרשתי) שאני אשנה את הזמנים שלי!!!! רק הכרנו!!!! למה את נכנסת לי לחיים??? (ביקשתי שאם הוא בא, יבוא שעה אחת קודם, לא ב-11, ב-10. כי אני עובדת למחרת... באמת, חוצפה מצידי). ל- וגם הסקס לא משהו (???????????????????????????????????) ל- מה אני צריך את זה בכלל??? ל- לא, לא, זאת את! זה לא זה! אני לא מבין מה אני עושה פה ל- אני רוצה לישון! (כתגובה לשאלה שלי, אז מה אתה רוצה לעשות בדיוק) ל- את תחליטי אם אני אשן פה או לא (....?????) ל- טוב, אני אלך (אחרי שאמרתי לו, שאם הוא רוצה לסגור את זה אני לא רואה סיבה שהוא ישאר, כן....), אל תכעסי עלי. ל- אבל את תרימי לי טלפון אם את רוצה לדבר. להיות בקשר, חברים או משהו. תדעי. את צריכה להתקשר!!!! עכשיו... כל אותו הזמן אני מנסה להיות הגיונית ולדבר. ואין עם מי, והוא רק נכנס ליותר היסטריה. אני פשוט זכיתי להצצה לתוך מוחו של גבר באמצע "משבר האנטנות" (ככה חברה שלי קוראת למשבר שיש, כשקולטים שזה כבר לא צחוק ועומדים פה בפני משהו רציני יותר). והבנתי, כלומר ראיתי, איך מתוך תחושות של לחץ וחוסר שליטה על החיים שלו, שיש לו, עקב השינוי, (הוא גם התחיל עבודה חדשה לפני שבוע, וכל הזמנים שלו השתנו בהתאם) הוא לאט לאט, מעביר את ה"אשמה" להרגשה הלא נעימה/מלחיצה הזאת אלי, ואיך הוא מוצא סיבות, למה אני זה לא זה. עכשיו, להיעלב מזה, אני יכולה, אני פשוט לא רואה סיבה למה, כי זה באמת היה לא ממש הגיוני, במיוחד כשזה סותר את כל מה שהוא אמר לי במשך החודש וחצי האחרונים, כן... אקיצר. מעבר לאדם הנכון. יש דבר כזה שנקרא מקום נכון וזמן נכון. משמע, האדם עצמו, עקב עבודה פנימית, או דברים שהוא עובר בחייו, כמו מה שלי, לדוגמא היה עם הפצוע האנגלי, מגיע סוף סוף לנקודה שהוא אכן רוצה קשר רציני, מבין כמה השקעה זה, כמה עבודה קשה זאת, ומוכן להיות שם. באמת. ולכל אחד יש את הזמן שלו. ואין ממש, האמת, מה להאשים משהו, אם הוא לא שם, במקום הנכון. ואין גם מה להאשים את עצמך - אם זה לא הצליח. לא מעצבן אותי זה שהוא כ"כ נתן ופירגן וזה שבעצם גרם לי להרגיש כ"כ בטוחה וכ"כ בבית, עד לפני הפיצוץ הזה? ברור שכן. אני לא מרגישה מרומית איפה שהוא? ברור שכן. אבל בסופו של יום, הוא "עבד" יותר על עצמו, מאשר עלי. וכל מה שאני יכולה לקוות, זה שהוא הבין מזה משהו על עצמו ועל המקום שלו בחיים.
