הסיכום שלי. או: את באה לכאן הרבה?
לא, ג'ייסון לא שאל אותי את זה כשנפגשנו, וגם לא פקיד המכס במעבר הגבול לאנגליה. למרות שהיה להם את הזכות המלאה לשאול. הפעם הרביעית שאני במולדת הגדולה בשנתיים האחרונות, ולאותה מטרה. רדיפה אחר הגשמת החלום. את הבשורה שגארי מופיע 2 הופעות סולו קיבלתי בישיבת מנהלים. מיד הראיתי למנהלת הברלואית שלי את הטוויט, והיא הבינה שאני אהיה שם. אין אופציה אחרת, זה גארי. כל מה שנותר היה להשיג מימון, לקבל את ההסכמה של הבוס הגדול, ולדאוג שאף אחד ממכריי לא ידאג לשים אותי בכותונת לבנה עם הידיים מאחורי הגב בזמן ההופעה. הא, וכרטיסים. אז אחרי שמצאתי לי שותפות לנסיעה, מימון ובעזרת מניפולציות נשיות כולם השלימו עם הנסיעה הנוספת שלי לאותו יעד, ולשם אותה מטרה, חמ"ל הכרטיסים שבהתחלה היה נראה כחסר סיכוי, הוכיח את עצמו והשגנו עם קומבינה כרטיסים למקומות שבהם אפשר לספוג את הזיעה של סר בארלו. כי אני לא מתפשרת על פחות בספירה לאחור עד לנסיעה, הבנתי עד כמה שונה הולכת להיות החוויה הזו מחוויית הטירונות בוומבלי, ומחוויית הכפור של ה GB40. רויאל אלברט הול. אולם מלכותי, שאליו לא מתלבשים בטישרט מיוזע, ולידו לא מחכים מחמש בבוקר, קפואים מקור ורטובים. גארי, שמלת קוקטייל, בני מלוכה, הנה אני באה! אז שוב דיוטי פרי, והפעם ברגוע, לא אחרנו לטיסה, וכשהמטוס התקרב לנחיתה בשדה התעופה בהית'רו, היתה לי תמונה חלקה של וומבלי מהמטוס, ודפיקות לב מואצות. הרגשתי קצת כאילו חזרתי הביתה. לנחות בלונדון רגע לפני כריסטמס, זו חוויה בפני עצמה. ביום הראשון הלכנו לטייל באוקספורד, ונראיתי כמו ילדה קטנה שרואה עולם בפעם הראשונה. מיליוני אנשים עסוקים בקניות החג, שמעליהם עשרות קישוטי אורות ענקיים, עצי חג המולד בכל מקום, שירי חג שמכניסים לאווירה גם את מי שלא ממש חגג כריסטמס מימיו. באותו ערב הלכנו לפגוש את הקפטן מחוץ לאולפני האקס פקטור. היינו שם ערב רב של לאומים (טוב, לא כל כך רב.... ישראליות, ספרדיות וצרפתיה אחת) בציפייה נרגשת לזכות ולו רק בנפנוף מסוקס. נתקלנו בחומה בצורה, ופפארצי שמחכים לשופט הראשי על סולמות. כשהוא יצא מהחנייה, בחרנו לא להתלות לו על המכונית (בכל זאת, היו לנו כרטיסים למקומות טובים להופעות, ואני לא בטוחה עד כמה בתי חולים בלונדון טובים), אז זכיתי לשמוע צעקות פפארצי מהסולמות, להבין שמעבר לגדר החסומה הוא עומד, לראות מכונית שחורה אטומה, ולשבריר שנייה את העורף הבהיר, הברלואי. הא, כן, ותמונות שרק צולמו שהפאפרצי הראו לנו ברוב התחשבותם. הבנו שלחכות מחוץ לאולפני פאונטיין (שצמודים ממש לאיצטדיון וומבלי , כך שיכולנו להחיות זכרונות קסומים בדרך לשם) זו לא הדרך לישועה, והחלטנו שנוותר על החוויה המפוקפקת הזו יום למחרת. ביום למחרת, הלכנו לקנזינגטון. שכונת יוקרה, מלאה בחנויות וגנים יפים, בה נמצא הרויאל אלברט הול, ובמקרה גרים בה שני גברים מסוקסים העונים לשם גארי בארלו וג'ייסון אורנג'. חני ונטע היו להוטות לאכול ארוחת בוקר אנגלית, כלומר שעועית, בשר, ביצת עין ("זה יושב לך כמו בלוק בבטן, אז את לא רעבה כל היום") ואני וקרן זרמנו איתן. ישבנו בבית קפה סמוך לבית התפוז, ואכלנו לנו ארוחת בוקר טעימה, וכל העת השקפנו על חלונות הכניסה. לפני שאמשיך עם הסדר הכרונולוגי של המאורעות, אתאר לכם מה עבר לי בראש מהערב שלפני עד אותם רגעים: מה הסיכוי? מה הסיכוי שנראה מישהו מהם דווקא בזמן שהוא יוצא מהבית, דווקא מתי שאנחנו באים? אנחנו סתם מבזבזות את הזמן שלנו, יכול להיות שג'ייסון ישן עד מאוחר ונשאר כמו בטטת כורסא בבית, מתרגל כפיות עם החברה הקומיקאית שלו, ויכול להיות שעד שהרמנו את עצמנו מהמיטות והתארגנו ללכת, הבחור החרוץ כבר יצא לריצת בוקר וקניות לחג. בקיצור, בזבוז זמן מוחלט. לפחות תצא לנו תמונה עם הספסל, ואולי אספיק לקנות מתנות למסיבת רווקות שאותה ארגנתי באותו שבוע. בקיצור, חוסר אמונה מוחלט, ובאמת, מה הסיכוי?? כמובן שהבנות שישבו עם הפנים לכניסה תודרכו להסתכל החוצה כל הזמן, למורת חוסר האמונה, וכמובן שגם אני הסתובבתי כל הזמן החוצה. אובססיה, מישהו צועק בקהל? אכלנו, הצטלמנו, נהנינו. הדבר הבא שקרה קרה ממש מהר. אני פורטת פה מאית שניות לתיאור מורכב: בשניה בה סובבתי את הראש שוב כדי לבדוק את הכניסה, קלטתי דמות מוכרת מסתכלת לשניה לתוך בית הקפה. בשבריר שניה מילמלתי – ג'ייסון... וראיתי שחני ונטע קלטו גם, החלפנו מבטים וקמנו, מתוך הסכמה נחושה שבשתיקה. זינקנו החוצה, כשאנחנו משאירות את כל רכושנו (כסף, ניידים מתוחכמים, דרכונים, מעילים וכו' וכו') בבית קפה, נטע קראה: ג'ייסון! הוא נעצר, מופתע מהאמבוש. כל הקטע הבא קצת מטושטש לי, אז אני מתנצלת מראש בפני חברותיי למסע אם אני לא מדויקת: התחלתי לומר לו שבאנו במיוחד מישראל לפגוש אותו ואת גארי. הוא נעצר, חייך ושאל אם ראינו את גארי, וממש חיפש אותו במבטים. הוא תהה אם יצאנו מבית הקפה, ואמרתי לו שאנחנו אוכלות ארוחת בוקר מסורתית, והוא חייך, ואז נטע שאלה אם אפשר להצטלם. הוא ענה שכמובן, אבל שהוא לא אוהב למשוך תשומת לב, אז בבקשה שנעשה את זה בדיסקרטיות. התחלנו בסשן צילומים, והוא שאל תוך כדי אם ראינו את גארי באקס פקטור, ואם אנחנו יודעות שהוא מופיע היום בתוכנית. אמרנו שבאנו להופעות ברויאל אלברט הול, והוא קימט את מצחו, מבולבל, ושאל אם זה היום. תיקנו אותו שזה מחר, ותהינו לעצמנו אם זה אומר שהוא לא מופיע איתו, או שזה משחק מתוחכם כלשהו של השחקן הכתום. אחרי שסיפרנו לו שבאנו מישראל, אמרתי לו שהוא צריך לבוא, והוא נאנח ואמר שהוא באמת ממש רוצה לבוא לישראל, אחת מאיתנו (אולי אני, לא זוכרת) אמרה שהלהקה צריכה להגיע, והוא תיקן: לא הלהקה, אני, אני ממש רוצה להגיע. באותה שניה עברה לי בראש המחשבה להציע את עצמי כמדריכת הטיולים שלו, אבל ברוב כסילותי לא השכלתי להוציא את המילים האלה מהפה, לג'ייסון אורנג'. ואז הוא הסתכל על ארבעתנו, ואמר: "אבל... אני זוכר אתכן, אני זוכרת שפגשתי את אתכן.... ואז הוא הסתכל עלי והצביע עלי – אותך! אותך אני זוכר! באותו רגע היתה קשת בענן, הציפורים צייצו והעולם נצבע בורוד. ג'ייסון אורנג' זוכר אותי!!!!!! התחלתי להזכיר לו שנפגשנו בינואר ביום הולדת של גארי, הוא קימט את מצחו וניסה למקם. נטע אמרה שאולי הוא זוכר את הדגל שהיא מסרה לו בוומבלי, ואני אמרתי שאולי הוא זוכר אותנו מהשורה הראשונה בוומבלי. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא פוגש הרבה אנשים והוא לא בטוח, אבל שאותי הוא בטוח זוכר. באמת לא יכולתי לבקש יותר מזה שג'ייסון זוכר אותי. אותי, הילדה הקטנה בת ה 13 שבהתה בהופעות של ברלין וידעה שהיא לעולם לא תגיע לשם. הזוי. התחלנו עם סשן הצילומים. הוא באמת היה מקסים וסבלני, וכך כל אחת זכתה לתמונה או כמה תמונות (קרן!), ואני ונטע הצטלמנו יחד כאשר היא ברוב טובה השחילה אותי לתמונה אלמותית, שמזל שקרתה כי בתמונה האחד על אחד שלי איתו יצא לי סנטר כפול . אחרי סשן התמונות, הוא התבדח ואמר, אז מה, אכלתן ארוחת בוקר אנגלית? עם נקניק ושעועית? טעים לכן? ודפק חיוך זוהר עם עיניים שמאירות את השמיים האפרוריות של לונדון כאילו הייתה ישראל ביולי. חני הגאונה שאלה אותו אם הוא רוצה להצטרף אלינו (דבר שאני הייתי אולי חושבת עליו, אם זה היה כל אחד אחר חוץ מחמשת המופלאים) והוא חייך, התנצל ואמר שהוא מאחר לפגישה עם חבר. היינו צריכות להפרד, וחני עוד נשארה לשאלת אחד על אחד איתו, כששאלה אם הוא הולך להיות מחר ברויאל אלברט הול. הוא הסתכל לה בעיניים ואמר שלא, ואנחנו נשארנו עם התהייה. אומר את האמת או מכוון להפתיע? חזרנו לבית הקפה בהיי מוחלט. תוך שניות כל בית הקפה ידע שנפגשנו עם ג'ייסון אורנג'. המלצרים החליפו ביניהם מבטים של "נו, אז מה, הוא גר פה, אנחנו רואים אותו כל הזמן, תשתקו כבר, ישראליות בהמות!"
לא, ג'ייסון לא שאל אותי את זה כשנפגשנו, וגם לא פקיד המכס במעבר הגבול לאנגליה. למרות שהיה להם את הזכות המלאה לשאול. הפעם הרביעית שאני במולדת הגדולה בשנתיים האחרונות, ולאותה מטרה. רדיפה אחר הגשמת החלום. את הבשורה שגארי מופיע 2 הופעות סולו קיבלתי בישיבת מנהלים. מיד הראיתי למנהלת הברלואית שלי את הטוויט, והיא הבינה שאני אהיה שם. אין אופציה אחרת, זה גארי. כל מה שנותר היה להשיג מימון, לקבל את ההסכמה של הבוס הגדול, ולדאוג שאף אחד ממכריי לא ידאג לשים אותי בכותונת לבנה עם הידיים מאחורי הגב בזמן ההופעה. הא, וכרטיסים. אז אחרי שמצאתי לי שותפות לנסיעה, מימון ובעזרת מניפולציות נשיות כולם השלימו עם הנסיעה הנוספת שלי לאותו יעד, ולשם אותה מטרה, חמ"ל הכרטיסים שבהתחלה היה נראה כחסר סיכוי, הוכיח את עצמו והשגנו עם קומבינה כרטיסים למקומות שבהם אפשר לספוג את הזיעה של סר בארלו. כי אני לא מתפשרת על פחות בספירה לאחור עד לנסיעה, הבנתי עד כמה שונה הולכת להיות החוויה הזו מחוויית הטירונות בוומבלי, ומחוויית הכפור של ה GB40. רויאל אלברט הול. אולם מלכותי, שאליו לא מתלבשים בטישרט מיוזע, ולידו לא מחכים מחמש בבוקר, קפואים מקור ורטובים. גארי, שמלת קוקטייל, בני מלוכה, הנה אני באה! אז שוב דיוטי פרי, והפעם ברגוע, לא אחרנו לטיסה, וכשהמטוס התקרב לנחיתה בשדה התעופה בהית'רו, היתה לי תמונה חלקה של וומבלי מהמטוס, ודפיקות לב מואצות. הרגשתי קצת כאילו חזרתי הביתה. לנחות בלונדון רגע לפני כריסטמס, זו חוויה בפני עצמה. ביום הראשון הלכנו לטייל באוקספורד, ונראיתי כמו ילדה קטנה שרואה עולם בפעם הראשונה. מיליוני אנשים עסוקים בקניות החג, שמעליהם עשרות קישוטי אורות ענקיים, עצי חג המולד בכל מקום, שירי חג שמכניסים לאווירה גם את מי שלא ממש חגג כריסטמס מימיו. באותו ערב הלכנו לפגוש את הקפטן מחוץ לאולפני האקס פקטור. היינו שם ערב רב של לאומים (טוב, לא כל כך רב.... ישראליות, ספרדיות וצרפתיה אחת) בציפייה נרגשת לזכות ולו רק בנפנוף מסוקס. נתקלנו בחומה בצורה, ופפארצי שמחכים לשופט הראשי על סולמות. כשהוא יצא מהחנייה, בחרנו לא להתלות לו על המכונית (בכל זאת, היו לנו כרטיסים למקומות טובים להופעות, ואני לא בטוחה עד כמה בתי חולים בלונדון טובים), אז זכיתי לשמוע צעקות פפארצי מהסולמות, להבין שמעבר לגדר החסומה הוא עומד, לראות מכונית שחורה אטומה, ולשבריר שנייה את העורף הבהיר, הברלואי. הא, כן, ותמונות שרק צולמו שהפאפרצי הראו לנו ברוב התחשבותם. הבנו שלחכות מחוץ לאולפני פאונטיין (שצמודים ממש לאיצטדיון וומבלי , כך שיכולנו להחיות זכרונות קסומים בדרך לשם) זו לא הדרך לישועה, והחלטנו שנוותר על החוויה המפוקפקת הזו יום למחרת. ביום למחרת, הלכנו לקנזינגטון. שכונת יוקרה, מלאה בחנויות וגנים יפים, בה נמצא הרויאל אלברט הול, ובמקרה גרים בה שני גברים מסוקסים העונים לשם גארי בארלו וג'ייסון אורנג'. חני ונטע היו להוטות לאכול ארוחת בוקר אנגלית, כלומר שעועית, בשר, ביצת עין ("זה יושב לך כמו בלוק בבטן, אז את לא רעבה כל היום") ואני וקרן זרמנו איתן. ישבנו בבית קפה סמוך לבית התפוז, ואכלנו לנו ארוחת בוקר טעימה, וכל העת השקפנו על חלונות הכניסה. לפני שאמשיך עם הסדר הכרונולוגי של המאורעות, אתאר לכם מה עבר לי בראש מהערב שלפני עד אותם רגעים: מה הסיכוי? מה הסיכוי שנראה מישהו מהם דווקא בזמן שהוא יוצא מהבית, דווקא מתי שאנחנו באים? אנחנו סתם מבזבזות את הזמן שלנו, יכול להיות שג'ייסון ישן עד מאוחר ונשאר כמו בטטת כורסא בבית, מתרגל כפיות עם החברה הקומיקאית שלו, ויכול להיות שעד שהרמנו את עצמנו מהמיטות והתארגנו ללכת, הבחור החרוץ כבר יצא לריצת בוקר וקניות לחג. בקיצור, בזבוז זמן מוחלט. לפחות תצא לנו תמונה עם הספסל, ואולי אספיק לקנות מתנות למסיבת רווקות שאותה ארגנתי באותו שבוע. בקיצור, חוסר אמונה מוחלט, ובאמת, מה הסיכוי?? כמובן שהבנות שישבו עם הפנים לכניסה תודרכו להסתכל החוצה כל הזמן, למורת חוסר האמונה, וכמובן שגם אני הסתובבתי כל הזמן החוצה. אובססיה, מישהו צועק בקהל? אכלנו, הצטלמנו, נהנינו. הדבר הבא שקרה קרה ממש מהר. אני פורטת פה מאית שניות לתיאור מורכב: בשניה בה סובבתי את הראש שוב כדי לבדוק את הכניסה, קלטתי דמות מוכרת מסתכלת לשניה לתוך בית הקפה. בשבריר שניה מילמלתי – ג'ייסון... וראיתי שחני ונטע קלטו גם, החלפנו מבטים וקמנו, מתוך הסכמה נחושה שבשתיקה. זינקנו החוצה, כשאנחנו משאירות את כל רכושנו (כסף, ניידים מתוחכמים, דרכונים, מעילים וכו' וכו') בבית קפה, נטע קראה: ג'ייסון! הוא נעצר, מופתע מהאמבוש. כל הקטע הבא קצת מטושטש לי, אז אני מתנצלת מראש בפני חברותיי למסע אם אני לא מדויקת: התחלתי לומר לו שבאנו במיוחד מישראל לפגוש אותו ואת גארי. הוא נעצר, חייך ושאל אם ראינו את גארי, וממש חיפש אותו במבטים. הוא תהה אם יצאנו מבית הקפה, ואמרתי לו שאנחנו אוכלות ארוחת בוקר מסורתית, והוא חייך, ואז נטע שאלה אם אפשר להצטלם. הוא ענה שכמובן, אבל שהוא לא אוהב למשוך תשומת לב, אז בבקשה שנעשה את זה בדיסקרטיות. התחלנו בסשן צילומים, והוא שאל תוך כדי אם ראינו את גארי באקס פקטור, ואם אנחנו יודעות שהוא מופיע היום בתוכנית. אמרנו שבאנו להופעות ברויאל אלברט הול, והוא קימט את מצחו, מבולבל, ושאל אם זה היום. תיקנו אותו שזה מחר, ותהינו לעצמנו אם זה אומר שהוא לא מופיע איתו, או שזה משחק מתוחכם כלשהו של השחקן הכתום. אחרי שסיפרנו לו שבאנו מישראל, אמרתי לו שהוא צריך לבוא, והוא נאנח ואמר שהוא באמת ממש רוצה לבוא לישראל, אחת מאיתנו (אולי אני, לא זוכרת) אמרה שהלהקה צריכה להגיע, והוא תיקן: לא הלהקה, אני, אני ממש רוצה להגיע. באותה שניה עברה לי בראש המחשבה להציע את עצמי כמדריכת הטיולים שלו, אבל ברוב כסילותי לא השכלתי להוציא את המילים האלה מהפה, לג'ייסון אורנג'. ואז הוא הסתכל על ארבעתנו, ואמר: "אבל... אני זוכר אתכן, אני זוכרת שפגשתי את אתכן.... ואז הוא הסתכל עלי והצביע עלי – אותך! אותך אני זוכר! באותו רגע היתה קשת בענן, הציפורים צייצו והעולם נצבע בורוד. ג'ייסון אורנג' זוכר אותי!!!!!! התחלתי להזכיר לו שנפגשנו בינואר ביום הולדת של גארי, הוא קימט את מצחו וניסה למקם. נטע אמרה שאולי הוא זוכר את הדגל שהיא מסרה לו בוומבלי, ואני אמרתי שאולי הוא זוכר אותנו מהשורה הראשונה בוומבלי. הוא אמר שהוא מצטער, שהוא פוגש הרבה אנשים והוא לא בטוח, אבל שאותי הוא בטוח זוכר. באמת לא יכולתי לבקש יותר מזה שג'ייסון זוכר אותי. אותי, הילדה הקטנה בת ה 13 שבהתה בהופעות של ברלין וידעה שהיא לעולם לא תגיע לשם. הזוי. התחלנו עם סשן הצילומים. הוא באמת היה מקסים וסבלני, וכך כל אחת זכתה לתמונה או כמה תמונות (קרן!), ואני ונטע הצטלמנו יחד כאשר היא ברוב טובה השחילה אותי לתמונה אלמותית, שמזל שקרתה כי בתמונה האחד על אחד שלי איתו יצא לי סנטר כפול . אחרי סשן התמונות, הוא התבדח ואמר, אז מה, אכלתן ארוחת בוקר אנגלית? עם נקניק ושעועית? טעים לכן? ודפק חיוך זוהר עם עיניים שמאירות את השמיים האפרוריות של לונדון כאילו הייתה ישראל ביולי. חני הגאונה שאלה אותו אם הוא רוצה להצטרף אלינו (דבר שאני הייתי אולי חושבת עליו, אם זה היה כל אחד אחר חוץ מחמשת המופלאים) והוא חייך, התנצל ואמר שהוא מאחר לפגישה עם חבר. היינו צריכות להפרד, וחני עוד נשארה לשאלת אחד על אחד איתו, כששאלה אם הוא הולך להיות מחר ברויאל אלברט הול. הוא הסתכל לה בעיניים ואמר שלא, ואנחנו נשארנו עם התהייה. אומר את האמת או מכוון להפתיע? חזרנו לבית הקפה בהיי מוחלט. תוך שניות כל בית הקפה ידע שנפגשנו עם ג'ייסון אורנג'. המלצרים החליפו ביניהם מבטים של "נו, אז מה, הוא גר פה, אנחנו רואים אותו כל הזמן, תשתקו כבר, ישראליות בהמות!"
למרות שתסמיני הגמילה קשים 
