הסיפור האישי שלי
אני עינת, אוטוטו בת 30. בעברי הלא רחוק הייתי סוכנת נסיעות כדי שתהיה לי עבודה ביחד עם הלימודים. למדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון. הארוע שחילק את חיי ללפני ואחרי קרה בבוקר ה-18 ליולי 2002. שמוליק (הלשעבר) ואני התעוררנו כבכל בוקר. הוא ירד עם הכלבה ואני הלכתי למקלחת. בדרכי לשם הרגשתי לפתע שראשי כאילו עף אחורה. לקח לי כמה שניות להתעשת, וכשהצלחתי דידיתי לאט למקלחת ובאיטיות רבה צחצחתי את שיניי. חזרתי למיטה, עדיין לא ממש מבינה את פשר כאב הראש הנוראי שתקף אותי פתאום. לקחתי אופטלגין, הקאתי אותו והתעוררתי אחרי שבועיים וחצי בטיפול הנמרץ נוירוכירורגית באיכילוב. אחרי חודש כשחזרתי לעצמי קצת סיפרו לי שחצי שעה אחרי שהאמבולנס הביא אותי למיון כבר הכניסו אותי בדחיפות לחדר הניתוח, לניתוח ראש שארך 7 שעות תמימות. התברר שזה מום מולד בכלי הדם במוח שאין כל אפשרות לעלות על קיומו לפני שהוא מתפוצץ. התפוצץ לי עורק במוח שגרם לדימום מאסיבי. כבר אחרי הניתוח המנתחים שלי הודיעו להורים שלי שמעטים מאוד יוצאים מזה בחיים, וגם אם יוצאים בחיים, בטוח יהיה נזק מוחי חריף. אבל אני הפתעתי את כולם. אמנם לקח לי חודש וחצי להצליח לרדת בכוחות עצמי מהמיטה ולהתחיל ללכת במחלקה, אבל הייתי רוב הזמן משועשעת מהמצב וכמה פעמים אף תלשתי מעצמי את כל הצינורות והמכשירים והודעתי לכולם שאני הולכת הביתה. הודעתי להם שהבנתי את העניין והיה נחמד מאוד להכיר אותם ועכשיו אני הולכת להמשיך בחיי. הם כנראה החליטו שאני מסוכנת כי אני באמת מסוגלת לברוח להם וסיממו אותי שוב. לאחר חודש וחצי במחלקה, הודיע לי ה"לשעבר" ש"הוא מרגיש שהוא חייב להתרחק מחולים ובתי חולים, ולכן לא יבוא יותר לבית החולים." כמובן שהרגשתי נורא ולקח לי בערך שנה עד שהסכמתי בכלל שוב לחשוב על זוגיות, אבל אני מודה על הדברים האלה כל יום 8 פעמים. מודה על כך שארוע הזה קרה באזור שאחראי על האישיות במוח כי אישיותי השתנתה מאוד ולטובה. גיליתי שאני חזקה מאוד הן נפשית והן פיזית ואני מרגישה שאם שרדתי את זה אז הכל קטן עלי, למרות הקשיים והדמעות שהיו בדרך, והיו הרבה. נעשיתי יצירתית מאוד. ממישהי שבחיים לא נגעה בשום דבר יצירתי, התחלתי לצייר על עץ ולשפץ רהיטים ישנים שיוצאים מדהים. ובכלל, הביטחון העצמי שלי גדל פלאים. מעולם לא הערכתי את עצמי כמו שקורה עכשיו. כמובן שהשיקום עוד ארוך, אבל הצלחתי השבוע למצוא סוף סוף עבודה שהיא אמנם לא עבודת חיי , אבל תהיה נהדרת עם המשך לימודיי. למדתי להעריך את המשפחה שלי, אחרי שרוב חיי היו בינינו רק חילוקי דעות. עכשיו אני יודעת כמה הם מדהימים ויעשו הכל בשבילי. והכי הכי חשוב, נכנסתי לפרופורציות הנכונות. בעבר התייחסתי כמעט לכל דבר כמו אל טרגדיה יוונית. היום אם זה לא עניין של חיים ומוות אני לא מייחסת לזה חשיבות רבה מדי.
אני עינת, אוטוטו בת 30. בעברי הלא רחוק הייתי סוכנת נסיעות כדי שתהיה לי עבודה ביחד עם הלימודים. למדתי פסיכולוגיה לתואר ראשון. הארוע שחילק את חיי ללפני ואחרי קרה בבוקר ה-18 ליולי 2002. שמוליק (הלשעבר) ואני התעוררנו כבכל בוקר. הוא ירד עם הכלבה ואני הלכתי למקלחת. בדרכי לשם הרגשתי לפתע שראשי כאילו עף אחורה. לקח לי כמה שניות להתעשת, וכשהצלחתי דידיתי לאט למקלחת ובאיטיות רבה צחצחתי את שיניי. חזרתי למיטה, עדיין לא ממש מבינה את פשר כאב הראש הנוראי שתקף אותי פתאום. לקחתי אופטלגין, הקאתי אותו והתעוררתי אחרי שבועיים וחצי בטיפול הנמרץ נוירוכירורגית באיכילוב. אחרי חודש כשחזרתי לעצמי קצת סיפרו לי שחצי שעה אחרי שהאמבולנס הביא אותי למיון כבר הכניסו אותי בדחיפות לחדר הניתוח, לניתוח ראש שארך 7 שעות תמימות. התברר שזה מום מולד בכלי הדם במוח שאין כל אפשרות לעלות על קיומו לפני שהוא מתפוצץ. התפוצץ לי עורק במוח שגרם לדימום מאסיבי. כבר אחרי הניתוח המנתחים שלי הודיעו להורים שלי שמעטים מאוד יוצאים מזה בחיים, וגם אם יוצאים בחיים, בטוח יהיה נזק מוחי חריף. אבל אני הפתעתי את כולם. אמנם לקח לי חודש וחצי להצליח לרדת בכוחות עצמי מהמיטה ולהתחיל ללכת במחלקה, אבל הייתי רוב הזמן משועשעת מהמצב וכמה פעמים אף תלשתי מעצמי את כל הצינורות והמכשירים והודעתי לכולם שאני הולכת הביתה. הודעתי להם שהבנתי את העניין והיה נחמד מאוד להכיר אותם ועכשיו אני הולכת להמשיך בחיי. הם כנראה החליטו שאני מסוכנת כי אני באמת מסוגלת לברוח להם וסיממו אותי שוב. לאחר חודש וחצי במחלקה, הודיע לי ה"לשעבר" ש"הוא מרגיש שהוא חייב להתרחק מחולים ובתי חולים, ולכן לא יבוא יותר לבית החולים." כמובן שהרגשתי נורא ולקח לי בערך שנה עד שהסכמתי בכלל שוב לחשוב על זוגיות, אבל אני מודה על הדברים האלה כל יום 8 פעמים. מודה על כך שארוע הזה קרה באזור שאחראי על האישיות במוח כי אישיותי השתנתה מאוד ולטובה. גיליתי שאני חזקה מאוד הן נפשית והן פיזית ואני מרגישה שאם שרדתי את זה אז הכל קטן עלי, למרות הקשיים והדמעות שהיו בדרך, והיו הרבה. נעשיתי יצירתית מאוד. ממישהי שבחיים לא נגעה בשום דבר יצירתי, התחלתי לצייר על עץ ולשפץ רהיטים ישנים שיוצאים מדהים. ובכלל, הביטחון העצמי שלי גדל פלאים. מעולם לא הערכתי את עצמי כמו שקורה עכשיו. כמובן שהשיקום עוד ארוך, אבל הצלחתי השבוע למצוא סוף סוף עבודה שהיא אמנם לא עבודת חיי , אבל תהיה נהדרת עם המשך לימודיי. למדתי להעריך את המשפחה שלי, אחרי שרוב חיי היו בינינו רק חילוקי דעות. עכשיו אני יודעת כמה הם מדהימים ויעשו הכל בשבילי. והכי הכי חשוב, נכנסתי לפרופורציות הנכונות. בעבר התייחסתי כמעט לכל דבר כמו אל טרגדיה יוונית. היום אם זה לא עניין של חיים ומוות אני לא מייחסת לזה חשיבות רבה מדי.
