לכל המגיבים להערתי על "יהרג ובל יעבור"
1. הערתי (שימו לב למשפט המסיים שלה) לשימוש בביטוי "יהרג ובל יעבור" התייחסה לעוצמת הביטוי ולמשמעותו הפשוטה: ישנם דברים שאסור להניח להם לקרות, ואפילו במחיר סיכון החיים שלי עצמי ! 2. במקור היהודי (ותודה למי שהתחיל להסביר זאת) מתייחס הביטוי ל-3 מעשים שעל-פי ההלכה היהודית אסור באיסור גמור (!) לעשותם, ומוטב לאדם יהודי למות ולא לעשותם: עבודה זרה (כלומר פולחנים לאלילים, כוכבים ומזלות), גילוי-ערויות (כלומר יחסי מין עם קרובי-משפחה מדרגה ראשונה, כמו בנים ובנות, אחים ואחיות וכו'), ושפיכות-דמים (כלומר: רצח). על שמירת-השבת, שנחשבת כמצוות-עשה שהעבירה עליה נחשבת מאד חמורה לא חל "יהרג ולא יעבור", אלא, כמו שהוסבר כאן קודם - אלא "פיקוח-נפש דוחה שבת" (כלומר: אם שמירת-השבת עלולה לסבן חיי אדם יהודי, חובה לחלל את השבת כדי להציל את חייו של אותו יהודי). 3. צר לי אם הערתי-שאלתי גרמה לכעס, עלבון או לאי-הבנה, ולאחדות מהתגובות כאן. לא התכוונתי לא להמעיט ממה שעושים כל מי שעושים (גם אם אני בטוח יותר ויותר שלא די במה שנעשה עד כה, לפחות על פי מבחן-התוצאה), ולא "לדרג" את העושים. כל מי שעושה ברוך, וכל מה שנעשה ברוך. 4. צר לי גם על סימנים פה ושם של מחלוקות בין אנשי קבוצות שונות, שגם כאן ואפילו בתגובות האחרונות, מתגלים ומסיטים את תשומת-הלב מן העיקר. אתן 2 דוגמאות לחילוקי-דעות שחלחלו למיטב ידיעתי אל תוך העשייה: לאיזה 'אתר' להפנות (ל'אתר הבנים' או לאתר 'הביתה'). איזו סיסמא להפיץ ברבים, כולל על חולצות ושלטים: "אל תתנו לאדישות להרוג אותם", או "נלחמים בשבילכם עד שתחזרו". אזכיר עוד הערה שלא הגיעה לדיון פומבי, אבל הופנתה אלי ע"י קצין-צנחנים בכיר במילואים: מדוע תשדירי-הרדיו הנאמרים בכל יום מדברים על "ילדים" ולא על "שבויים" או חיילים, (חלילה לא "חטופים" הוא אמר לי). הסברי שמבחינת הוריהם הם תמיד "הילדים", וגם - שזה אולי מדבר יותר אל לבם של המאזינים, לא הניחו את דעתו, והוא טען ש"מבחינת עם ישראל" צריך להתייחס אליהם כאל חיילים ולא "ילדים"... 5. אין לי ספק שפדויי-השבי מכל התקופות יודעים טוב מכולנו במה מדובר, ומה הם רצו שייעשה למענם כאשר הם היו בשבי. מכולם, נדמה לי, יודע זאת הכי טוב חזי שי שישב בכלא הסורי כשנה כאשר בישראל הוא נחשב "נעדר", ורק לאחר שבייתם של ניסים סאלם ויוסקה גרוף הנח"לאים והעיסקה שבושלה כדי להחזירם בלחצה הבלתי נלאה של אמא של יוסקה, התברר שישנו עוד שבוי, וגם הוא נכלל בחילופים. 6. לגבי ההבחנה ו/או ההפרדה בין שבייתו של גלעד ע"י פלשתינאים מרצועת-עזה לשבייתם של אלדד ואודי ע"י אנשי-חיזבאללה מלבנון: עם כל ההבדלים, סברתי מייד אחרי שבייתו של גלעד שזמן לא ארוך אחריה תבוא עוד חטיפה, כדי "לגבות" את האימפקט של חטיפת-גלעד ולהעצים את השפעתה וההד שלה בישראל. וזה קרה מהר ממה שסברתי. כך גם סברתי אחרי שנשבו אלדד ואודי, שיש מקום להשערה (שבעקבותיה יש גם מסקנות מעשיות !) שקידום יצירת קשר עם גלעד מצד אחד, עשוי אולי לקדם במשהו גם את הטיפול בעניינם של אודי ואלדד בצד השני, ולהיפך. ההסתבכויות ברצועת-עזה (ההתפלגות לתת-קבוצות וארגונים שאין להם מקור-סמכות אחד מרכזי לו הם מקשיבים ומצייתים) ובלבנון (סימני מלחמת-האזרחים שם בשבוע האחרון הם עליית-מדריגה בהסתבכות שם), שמשמעותם היא אבדן "כתובת" ברורה לאיזשהו מו"מ או מאמצים אחרים להחזרת השבויים הביתה (נוסף לכל הקשיים והמחסומים ה אחרים ומעבר להם), הם מאפיין משותף שלעניות דעתי גם הוא - כמו עצם סמיכות-הזמנים של 2 החטיפות שלא היתה כאמור רק סמיכות-זמנים מקרית - היה צריך להשפיע על אופן-החשיבה וההתייחסות שלנו בישראל אל החוטפים והמחזיקים בגלעד, באודי ובאלדד, בדרום ובצפון. 7. ובחזרה לתגובתי המקורית אליה התחלתי להתייחס בסעיף 1 כאן: כולנו נגררים לביטויים "חזקים" יותר ויותר, בין היתר כי החושים שלנו מתקהים כלפי הביטויים ה"רגילים". כמו שכבר אי-אפשר להאזין למוסיקה אלא ב'דציבלים' המרעידים את הקירות ואת הרצפה, כך מילים כמו "טוב", "טוב מאד" ואפילו "מצויין" כבר לא עושות לנו כלום, כי הן נחשבות ,חלשות" מדי לטעמנו המתקהה. לכן השימוש שהפך שגרתי במילים כמו "מדהים", "מקסים", "משגע" וכיו"ב. התוצאה: המשמעויות המקוריות וה"פשוטות" של המילים והביטויים הכי חזקים נזנחות, ואנחנו "מגייסים" אותן כדי לבטא דברים שבעצם אפשר לבטאם באופן הרבה יותר מתאים וישיר, ובעיקר אמיתי: מדוע צריך להשתמש ב"יהרג ובל יעבור" שמשמעותו כמו שכתבתי כאן למעלה, ולא ב"אסור שניתן לזה לקרות" (שבקונוטאציה שלי מחייב אותי הרבה יותר לעשות, ולא להשאר בתחום האמירה בלבד, אפילו היא מאד-מאד "חזקה", אבל שלא כל כך התכוונתי אליה ממש. לכך התכוונתי כאשר כתבתי שאני משתדל לעמוד מאחורי המילים בהם אני משתמש), או ב"נאבק שזה לא יקרה", ואפילו ב"אם זה יקרה, זה יהיה אסון !" זה לא מדוייק ונכון יותר, רבותי ?