הספר המושלם לפסח!
אמנות, במופעיה הגדולים, מציגה אירוע שנתקבע במחשבה כשגרתי, ומייצגת אותו באופן חדש, מפתיע, שגורם לנו לעצור לרגע ולבחון את האירוע מחדש. תופעה זו קרויה 'הזרה', והיא ההופכת את הקומיקס "לראות את עצמו" של שי צ'רקה (הוצאת מודן), ליצירה גאונית שמחיה את הסיפור המוכר לעייפה של יציאת מצרים. צ'רקה החליט לקחת את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולהפוך אותו לציווי ממשי שמוליד סיפור, שמשלב בין אירוע לאומי ובין ביוגרפיה אישית של ילד שהופך לאמן. לא עוד קריאה מהירה בהגדה של פסח שהפכה לדקלום חסר משמעות עד שיגיע הרגע לאכול, אלא סיפור מחודש שבו אדם בן זמננו מדמיין כיצד היו נראים חייו אילו היה שם, במצרים, עם בני ישראל. כך שבעת קריאת ההגדה, גיבור הסיפור – עצמו – חוזר אל ימי העבדות ומתאר אותם מתוך חווייתו האישית, כילד שנולד למציאות של עבדות, המשקיף על האירועים המיתיים מתוך מבט ילדי, ומתאר אותם מתוך זווית אישית ותמימה.
נקודת הפתיחה של הסיפור היא הולדת עצמו. עצמו ננטש על ידי זוג העברים להם נולד, ונמצא על היאור. בניגוד לסיפור המקביל של הצלת משה על ידי בת פרעה, את עצמו מצאו זוג הורים מצרים "רגילים". האב המאמץ היה אמן וטיפח את בנו כאמן. האם המאמצת הייתה כל כך גאה בבנה המוכשר, שהשכנה הלשינה עליה לשלטונות. כשהבן המאומץ נלקח על ידי השוטרים, הוא הובל למחנה עבדים. הוא מחליט ביום השני לעבדותו – "אני חייב להישאר שמח" למרות המציאות הקשה ותנאי המחייה האיומים, ופירושה של ההחלטה, היא שעליו למצוא דרך להמשיך ולצייר למרות שהוא עבד. והוא מוצא. הוא מצייר על הלבנים וכשכישרונו מתגלה לממונים עליו – הוא מועבר לסדנת הציור. הסדנה אמנם אינה מעודדת יצירתיות, כי עליו לצייר מה שפוקד עליו הממונה (כיאה לדיקטטורה, או למונרכיה מצרית), אבל היא מאפשרת לו להתפתח כצייר. חרף התפקיד החדש – הוא שומר על הקשר עם בני עמו, בזכות ההכוונה של מנטור קשיש שמנחה אותו כיצד לשרוד בין שני העולמות – עולם הציור, והעולם הגשמי. הקשיש אף מלמד אותו אודות עברו של העם וחושף אותו לכתב העברי. ומרגע שהוא יכול לכתוב ולצייר – האמנות שלו תוכל להפוך לקומיקס. וכמו בסיפור הידוע, מגיעות מכות מצרים בזו אחר זו, אולם יש להן תפקיד בעיצוב דמותו של עצמו ובהבנת האירוע. כי אחרי מכת הדם עצמו חווה על בשרו כיצד חש אדם אחר כשהוא מוקף בבני עם שונה, שרואים אותו כאויב ומאשימים אותו בצרותיהם. הצפרדעים מבריחים את המצרים וכך יש לעצמו זמן לצייר את המתחולל – צפרדע ששולחת לשון כדי לאכול את פרעה. וכשמוחלט להשליך אותו לתנינים, מכת החושך מצילה אותו ממות אכזרי ומאפשרת לו לברוח.
גם קריעת ים סוף מופיעה, אולם אין מדובר באירוע מלא הוד והדר. עצמו חושש שהמים יהרסו את הדפים והצבעים שלו, אולם בזכות הנס שאירע, ציוד האמנות שלו לא נהרס, והוא יכול לצייר את המתחולל. לאחר היציאה ממצרים, מתחוללת המלחמה עם עמלק. עצמו נפצע, והופך כמובן לצייר צבאי. "מישהו הרי חייב להנציח רגע כזה, שבו משה מרים את ידיו וישראל גוברים על עמלק". זוהי דרך אגבית לומר, שיש מקום לכולם – גיבורים ואמנים תחת השמש. קבלת עשרת הדיברות מבהירה לעצמו את הייעוד שלו – "מסר שמועבר באמצעות חוש הראייה וגם חוש השמיעה עובר בצורה הרבה יותר קרובה לשלמות", ומכאן, שהוא מחליט לשלב כתיבה וציור, בדיוק כמו באירוע המכונן של עשרת הדברות.
האם אמנות מנוגדת לאמונה הדתית? צ'רקה מתעמת עם תפיסה זו כשגיבורו מסביר: "מי שיוצר פסל מנסה לקבע את המציאות. להפוך דבר משתנה ובר-חלוף לקפוא ונצחי. אני מספר סיפור בציורים, אין בזה שום קיבוע, הכול בתנועה, משתנה בכל רגע". וכאן משתלבים זה בזה סיפורו של העם היהודי וסיפורו של אמן, ששואב את הרעיונות שלו מן המקורות. דווקא על רקע הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", עצמו מחליט ליצור. והיצירה שלו מצילה את חייו, את נפשו, ואת הסיפור של עמו. כי עם כל הכבוד לארוחת ליל הסדר, סיפורו של צ'רקה מזמין אותנו לחזור בזמן ולחוות יחד עם העם תקופה מכוננת בעיצובו. וכמובן, שהאקטואליה זועקת מכל עמוד ועמוד – החל מאכזריותם של המצרים שמכתיבה תנאי עבדות קשים לילדים ולמבוגרים, וכלה בבסיס שמאחד עם שמורכב מפלגים שונים. צ'רקה הופך את סיפור יציאת מצרים לסיפור חניכה שבו גיבור שננטש על ידי הוריו, הופך לאמן, סיפור שבו מושם במרכז לא המנהיג (הצבאי או המדיני) – אלא האמן, שאמנם שונה ממרבית העם, אולם הוא זה שמנציח את סיפוריו של העם, אותם סיפורים שמהווים מכנה משותף, ועוברים מאב לבן, מאם לבת.
נפלא לגילי 9 ועד 120.
"לראות את עצמו", שי צ'רקה, מודן.
באדיבות קריאת חובה -ספרות ילדים מומלצת, פרופ' שי רודין
שי צ'רקה לקח את "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" באופן הכי מילולי שאפשר
שי צ'רקה הופך את ההגדה של פסח לסיפור חניכה אישי שמשלב בין יצירה אמנותית לזהות יהודית בקומיקס מקורי ואקטואלי
שי רודין
מתוך "לראות את עצמו", שי צ'רקה. צילום: מודן
אמנות, במופעיה הגדולים, מציגה אירוע שנתקבע במחשבה כשגרתי, ומייצגת אותו באופן חדש, מפתיע, שגורם לנו לעצור לרגע ולבחון אותו מחדש. תופעה זו קרויה "הזרה", והיא ההופכת את הקומיקס "לראות את עצמו" של שי צ'רקה ליצירה גאונית שמחיה את הסיפור המוכר לעייפה על יציאת מצרים.
צ'רקה החליט לקחת את המשפט "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים" ולהפוך אותו לציווי ממשי שמוליד סיפור, שמשלב בין אירוע לאומי לבין ביוגרפיה אישית של ילד שהופך לאמן. לא עוד קריאה מהירה בהגדה של פסח, שהפכה לדקלום חסר משמעות עד שיגיע הרגע לאכול, אלא סיפור מחודש שבו אדם בן זמננו מדמיין כיצד היו נראים חייו אילו היה שם, במצרים, עם בני ישראל. כך שבעת קריאת ההגדה גיבור הסיפור, הנקרא "עצמו", חוזר אל ימי העבדות ומתאר אותם מתוך חווייתו האישית, כילד שנולד למציאות של עבדות, המשקיף על האירועים המיתיים מתוך מבט ילדי.
נקודת הפתיחה של הסיפור היא הולדת עצמו. עצמו ננטש על ידי זוג העברים שלהם נולד, ונמצא על היאור. בניגוד לסיפור המקביל של הצלת משה על ידי בת פרעה, את עצמו מצאו זוג הורים מצרים "רגילים". האב המאמץ היה אמן וטיפח כך גם את בנו. האם המאמצת היתה כל כך גאה בבנה המוכשר, שהשכנה הלשינה עליה לשלטונות.
כשהבן המאומץ נלקח על ידי השוטרים, הוא הובל למחנה עבדים. הוא מחליט ביום השני לעבדותו "אני חייב להישאר שמח" למרות המציאות הקשה ותנאי המחיה האיומים, ופירושה של ההחלטה הוא שעליו למצוא דרך להמשיך לצייר, אף שהוא עבד. והוא מוצא. הוא מצייר על הלבנים, וכשכישרונו מתגלה לממוניו הוא מועבר לסדנת הציור.
הסדנה אמנם אינה מעודדת יצירתיות, כי עליו לצייר מה שפוקד עליו הממונה (כיאה לדיקטטורה, או למונרכיה מצרית), אבל היא מאפשרת לו להתפתח. חרף התפקיד החדש הוא שומר על הקשר עם בני עמו, בזכות ההכוונה של מנטור קשיש שמנחה אותו.
הקשיש אף מלמד אותו על עברו של העם וחושף אותו לכתב העברי. מהרגע שהוא יכול לכתוב ולצייר, האמנות שלו תהפוך לקומיקס. וכמו בסיפור הידוע, מגיעות מכות מצרים בזו אחר זו, אולם יש להן תפקיד בעיצוב דמותו של עצמו ובהבנת האירוע. כי אחרי מכת הדם, עצמו חווה על בשרו כיצד חש אדם אחר כשהוא מוקף בבני עם שונה, שרואים אותו כאויב ומאשימים אותו בצרותיהם. הצפרדעים מבריחות את המצרים, וכך יש לעצמו זמן לצייר את המתחולל: צפרדע ששולחת לשון כדי לאכול את פרעה. וכשמוחלט להשליך אותו לתנינים, מכת החושך מצילה אותו ממוות אכזרי ומאפשרת לו לברוח.
דרך אגבית לומר שיש מקום לכולם, גיבורים ואמנים, תחת השמש, צילום: מודן
גם קריעת ים סוף מופיעה, אולם אין מדובר באירוע מלא הוד והדר. עצמו חושש שהמים יהרסו את הדפים והצבעים שלו, אולם בזכות הנס שאירע ציוד האמנות שלו לא נהרס, והוא יכול לצייר את המתחולל. לאחר היציאה ממצרים מתחוללת המלחמה עם עמלק.
עצמו נפצע והופך כמובן לצייר צבאי. "מישהו הרי חייב להנציח רגע כזה, שבו משה מרים את ידיו וישראל גוברים על עמלק". זוהי דרך אגבית לומר שיש מקום לכולם, גיבורים ואמנים, תחת השמש. קבלת עשרת הדיברות מבהירה לעצמו את הייעוד שלו: "מסר שמועבר באמצעות חוש הראייה וגם חוש השמיעה עובר בצורה הרבה יותר קרובה לשלמות", ומכאן הוא מחליט לשלב כתיבה וציור, בדיוק כמו באירוע המכונן של עשרת הדיברות.
עוד מישראל היום
האם אמנות מנוגדת לאמונה הדתית? צ'רקה מתעמת עם תפיסה זו כשגיבורו מסביר: "מי שיוצר פסל מנסה לקבע את המציאות. להפוך דבר משתנה ובר־חלוף לקפוא ונצחי. אני מספר סיפור בציורים, אין בזה שום קיבוע, הכל בתנועה, משתנה בכל רגע". וכאן משתלבים זה בזה סיפורו של העם היהודי וסיפורו של אמן ששואב את הרעיונות שלו מהמקורות. דווקא על רקע הדיבר "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", עצמו מחליט ליצור. והיצירה שלו מצילה את חייו, את נפשו, ואת הסיפור של עמו.
"לראות את עצמו", שי צ'רקה, צילום: מודן
סיפורו של צ'רקה מזמין אותנו לחזור בזמן ולחוות יחד עם העם תקופה מכוננת בעיצובו. וכמובן, האקטואליה זועקת מכל עמוד ועמוד - החל מאכזריותם של המצרים, שמכתיבה תנאי עבדות קשים לילדים ולמבוגרים, וכלה בבסיס שמאחד עם שמורכב מפלגים שונים. צ'רקה הופך את סיפור יציאת מצרים לסיפור חניכה שבו גיבור שננטש על ידי הוריו הופך לאמן, סיפור שבו מושם במרכז לא המנהיג (הצבאי או המדיני) - אלא האמן, שאמנם שונה ממרבית העם, אולם הוא שמנציח את סיפוריו של העם, אותם סיפורים שמהווים מכנה משותף ושעוברים מאב לבן, מאם לבת.
