ביקורת + ראיון נדיר!
ברוב הפעמים אמן חדש שמתראיין לעיתון לא מעמיד דרישות מוקדמות, אבל הפעם מבקש ממני המרואיין, יואל רון (גיטרה וקולות בהרכב הישראלי Lemmus Lemmus) לקחת את הזמן, ולהשקיע בהאזנה ל"Chameleon Mood Swings", אלבום הבכורה של ההרכב ("אתה חייב לשמוע את האלבום לפחות, ל-פ-חות, חמש-שש פעמים. אז נדבר."). לצורך ההבהרה, כל אלבום חדש שאני שומע זוכה למספר השמעות שכזה, אבל מסגרת-הזמן הנתונה, אותו תא-לחץ פסיכולוגי, במשולב עם מצב-רוח מאוד מסוים בו הייתי שרוי, הפכו את האלבום הזה למאוד מיוחד בעיניי, ואני מצדי מרגיש חובה להודות לו על כך. האווירה הקודרנית-אך-פסיכדלית ששורה על רוב הקטעים, כמו גם השימוש באורגני-מלוטרון, חליל-צד, שימוש ב"רוורב", והרבה גם בזכות טכניקת התיפוף, גורמים לאלבום להישמע אנאכרוניסטי, לפחות בהיכרות ראשונית, באופן שמזכיר מאוד את פינק פלויד המוקדמים או את עבודות הסולו של סיד בארט. אבל משמיעה לשמיעה הוא מקבל חיים משלו, מתבגר, טווה קורים שקופים ועדינים של רגש, ופשוט מצליח לגעת. בעצם, זה לא רק פינק פלויד ובארט, זה גם אמריקנה, זה גם שו-גייזינג, ואפילו גראנג' (במובן הנרחב של המושג, בדומה ל"Sap" של אליס אין צ'יינז), אבל הבחירה המכוונת של Lemmus Lemmus באותם כלים "עתיקים" מובילה את המאזין בלי להרפות לרגע, במשעולים פתלתולים בין גדרות חיות, אל עבר הקטע האחרון והמורכב הקרוי "Silly Princess", שרק בשבילו הייתה שווה כל הדרך הזו. Lemmus Lemmus הם הרכב גוש-דני שהוקם לפני כשנה וחצי ע"י יואל רון (בעל חברה לשיווק תכשיטים מגבעתיים ואספן תקליטים מושבע), בנו של יואל, אדי רון (קולות), ונועם רפופורט (קלידים וקולות, המוכר בעיקר מעבודתו עם שי נובלמן, רוקפור, אושיק לוי וחמי רודנר) "אני גדלתי על מוזיקה מגיל שש לערך, והתחלתי לאסוף תקליטים כבר בגיל שבע לערך", מספר יואל, "בסביבות גיל בר-מצווה התחלתי יותר להתמקד בפסיכדליה של הסיקסטיז, אבל גם בפאנק מאותם שנים, כמו MC5 וכדומה. כשאדי גדל והתחיל לנגן התחלנו לעבוד ביחד, וראינו שאנחנו מצליחים להפרות אחד את השני מוזיקלית, התחלנו גם להקליט סקיצות, ובשלב מסוים, לאחר שהתחלנו גם להופיע ולהשתפשף כלהקת קאברים ("The Spirit of '69") החלטנו לנסות ולעבוד על החומר שלנו". למה לקח לכם שמונה-עשר חודשים להוציא את האלבום? "כולנו אנשים מאוד עסוקים, אבל זו רק הסיבה המשנית. אנחנו מאוד דקדקנים, במיוחד בכל מה שנוגע להפקה. למרות שהאלבום הוקלט באולפן הביתי שלי נתנו דגש במיוחד לעניין הזה, רצינו להגיע למצב שהשירים יישמעו כמו שהם התנגנו אצלנו בראש. יתירה מכך, רצינו להגיע למצב שהאימג'ינג של המוזיקה ייצא החוצה על כל הגוונים שלו. בשבילנו האולפן הוא בעצם כלי-נגינה. אפילו כשאתה מדבר על הביטלס למשל, אתה חייב לזכור את ג'ורג' מרטין. לא בכדי הוא מכונה "החיפושית החמישית". הוא הצליח להביא את הלהקה ההיא לגבהים אליה הגיעה בזכות טכניקות-ההקלטה שלו". הקלידן שלכם יצא בהצהרה לפיה לכלים מוזיקליים שנבנו ושבהם השתמשו בשנות השישים הייתה 'נשימה' ייחודית, אבל הבחירה המודעת שלכם בכלים ובטכניקות של הסיקסטיז, וההצהרה המופיעה על גבי עטיפת הדיסק "בהקלטות לא השתמשו בסינתיסייזרים, מקלדות דיגיטליות, מודולים או סמפלרים" כאילו מדובר בסלוגן של "תנו לחיות לחיות", עשויה להוות מגבלה. מבחינה אמנותית, ואני לא רוצה להשתמש במונחים פלצניים, ההפך הוא הנכון. יצאנו במתכונת שנתנה לנו את החופש הרב ביותר. גם אם האלבום מושפע מאוד מהסיקסטיז ברוחו, הרי שכולנו באנו מרקע שונה, פשוט חשבנו שהחומר, האווירה, צריכים את המגע הסיקסטיזי הפסיכדלי והמהורהר. גם אם זה לא אלבום קונספט, יש התפתחות לכל אורך האלבום, אווירה שהיא מאוד עגמומית, בגלל הכאב של מי שיצר את השירים, וגם אם יש מעבר לקטע מעט שונה ברוחו ("Bulldogs and Sneakers", בו משתתף שי נובלמן) האלבום מתכנס שוב בחזרה למלנכוליה, והכול מתכנס לשיר האחרון. זו גם הסיבה שהחלטנו בכל זאת לצרף את המילים של השיר הזה לאלבום, כששאר השירים לא נכנסו מחוסר תקציב. כל האלבום מתכנס לכאן. השיר שלפניו ("Better off with you 2") מהווה תשובה לשיר הראשון, ונוצר משהו שמדבר על אהבה-שנאה, שמעבר לנימה האישית מסמל גם את היחסים שיש לנו עם המדינה הזו, ששמה ישראל. התחושה שלי היא שבשיר האחרון All Hell Breaks Loose, בשלוש מערכות שמתכנסות אחת לשנייה. למרות שהיה לנו עוד חומר שהיה אמור להיכנס לתקליט ידענו שזה הסיום של האלבום. ברור מאליו שזה היה נשמע אחרת אם היינו משתמשים בכלים אחרים." באלבום משתתפים גם שי נובלמן ואיסר טננבאום ('רוקפור'), איך היה לעבוד איתם? "את שי הבאנו לשיר אחד כי חשבנו שהווקאלז בשיר, שהוא מעט יותר שמח, דרשו מישהו אחר, ולא את אדי ששר ברוב האלבום. שי, שכבר עבדנו איתו וסייענו לו בעבר, היה "חייב לנו טובה". סתם... הוא פשוט התאים לשיר ההוא. גם את איסר אנחנו מכירים לא מהיום, והעבודה איתו הייתה פשוט פנטסטית. אני יודע שגם הוא מאוד נהנה, כי זה סוג שונה של תיפוף מאשר מה שהוא עושה ב'רוקפור'. גם באלבום השני, לו הקלטנו שלושה קטעים עד עכשיו, שמור לו מקום." בדומה, אולי, לנובלמן, ובמידה מסוימת לרוקפור (בעיקר באלבומים האחרונים), האלבום שלכם הוא שונה, מרוחק, ממה שקורה בארץ, אפילו בהשוואה למה שמכונה "אלטרנטיבה", וגם מבחינת הרפרנס למוזיקה "ישנה". האלבום הוקלט עם הפנים לחו"ל. הערכנו שפה זה בכלל לא יעניין אף אחד, אבל בינתיים זכינו לתגובות וביקורות מאוד אוהדות, וגם ברדיו (88FM ו-106FM) יש השמעות, והדיסק בחנויות בהפצה של HIGH FIDELITY. אשר להשפעה ממשהו שיצא בארץ- התשובה היא שלילית. אפילו אין לי ממש ריספקט לאלטרנטיבה בארץ. יש כמה דברים שאני אוהב, כמו עמית ארז. אז כן, אני מעריך דברים מסוימים שיצאו בארץ, אבל בעיקר דברים ישנים יותר, כמו הצ'רצ'ילים, וקצת עצוב לי שאנשים ש'יושבים בצד' או 'מרוחקים', כמו שאתה מגדיר את זה, מתפשרים מוזיקלית בגלל שאין קהל. אנחנו באמת יוצאי-דופן מהבחינה הזו, ושוב, בלי להשמע פלצני, לא מחפשים כסף . באנו עם האמת שלנו, ולא התפשרנו. היו אנשים ששמעו את האלבום במהלך העבודה ואמרו לי "כאן אתה צריך לקצץ, כאן לערוך וכד'", אבל לא שמענו להם. האלבום יצא בלייבל החדש שהקמתם "Naked Lemming Records", מה בעצם הכוונות שלכם עם פתיחת הלייבל? אנחנו מתכננים להוציא אלבומים שלנו ושל אנשים מקורבים אלינו, כך שזה לייבל די סגור כרגע. ומה בעניין השם? איזשהו מסר על תחושת עדר שהולך לעבר תהום או מה? האמת שזה התחיל במקרה. ישבנו באולפן ההקלטות הביתי שלי, שמשמש כספרייה, וחיפשנו שם ללהקה, אחרי שכבר התחבטנו בסוגיה הזו הרבה זמן. אמרתי לאדי "שלח את היד למדף שלידך, תוציא ספר ותפתח בעמוד רנדומאלי, ותגיד לי מה כתוב שם". במקרה זה היה מגדיר יונקים אירופאי של אשתי, שלומדת זואולוגיה, והמילה הראשונה בראש העמוד הימני הייתה למוס למוס, השם הלטיני של הלמינג, ואז נזכרתי גם בעבודה שכתבתי על החיות האלו בבית-ספר. כולנו ראינו שזה שם מתאים, פחות בגלל העניין של העדר, יותר בגלל שזו חיה צפונית, כמעט "ויקינגית", ולפיכך מתאימה מאוד לרוח האלבום". Lemmus Lemmus "Chameleon Mood Swings" Naked Lemming Records יניב קוריס
יום נעים ותודה לעונים.