מן המפורסמות.....
שאחרי 30 שנה במשטרה אני לא יכול לסבול שקרנים/נוכלים/רמאים/וגנבים, וכאן משתבצים הפוליטיקאים ועורכי-הדין, ומאידך החרדים שמנסים לאלץ אותי לחיות כמוהם ולחזור למאה ה-16.
חוץ מזה אני בהחלט מוכר כאופטימי, אני משתדל לקחת בקלות את רוב הדברים, וגם אם מישהו עושה משהו לא נכון אני לא מאלה שיסתערו עליו בשצף קצף (זה אנושי לטעות, רק לא להגזים.....).
הבעיה היא שמי שרע אלו אולי לא הרוב, אבל רואים ושומעים רק אותם, ובעבורם מה שחשוב זה הכסא, ואילו המדינה - יוק!
אז מה לעשות ובני האדם אינם מקשה אחת.
אני ממתין ליד השער לטיסה ויש תמיד שני מושבים שעליהם כתוב שהם מיועדים לנשים עם ילדים, נכים, וקשישים. יושבים אתיופים צעירים, אני מפנה את תשומת לבם, והם לא שמים בכיוון, לא נורא אם אני אמשיך לעמוד נשען על המקל, מענין את הסבתא שלהם.
ומאידך אני מגלה מעשים טובים של צעירה שרבה איתי להעלות את הטרולי שלי למטוס, או קיבוצניקיות מבוגרות שלקחו אותי "אנגז'ה" לעלות במדרגות הרבות, ועוד מקרים כאלו שנותנים שאולי בכל זאת יש תקווה.....
המדהים אותי שאני לפעמים מתפלא למה אני לא יכול לעשות דברים שונים או מתקשה בהם מאוד, ואז אני קולט שאני כבר בן 72.....
(ואגב, עברתי את הרף המשפחתי שעמד על 70...)
היום אני מבקר חבר שלי שהוא מוכר כרטיסים לשייט לאי המצורעים קאלידו, איש מיוחד מאוד, בן גילי, רואה תייר וכבר יודע מהיכן הוא ומדבר אליו בשפתו.
פתאום מגיעות 3 צעירות בשנות העשרים המוקדמות שלהן, כולן שופעות, והן לובשות בפלג הגוף העליון רק חזיה כל כך קטנה שרק במועדוני מין רואים כאלו.
ואז הוא מתכופף ולוחש לי:"אתה רואה עם מה אני צריך להתמודד כל יום?"......