העולם מעליב, אז נעלבים...

[מיכל @]

אז השאלה שלי היא...

אם מפרידים רגע את המקרים שבהם הוא לא מצליח משהו ובוכה בגלל תסכול ומתמקדים במקרה האבוקדו - את אומרת לא להתנצל? אני חושבת שצריך לתת גם לדעות והרגשות שלהם לגיטימיות כמעט כמו לאנשים מבוגרים. מבחינתו, אמא לקחה ועשתה משהו שהוא לא רצה לאבוקדו שלו. אותו הדבר קורה כשאני מקלפת ליובל שלי את הבננה מהקליפה או פותחת עבורו את האשל במקום לתת לו לעשות את זה לבד. הוא התכוון לעשות ואני הרסתי כי לא הבנתי אותו/מיהרתי/שכחתי. אני לא צריכה להתנצל? אני חושבת שבמקרה כזה הבכי בא ממקום אמיתי של "אני רציתי לעשות בעצמי ואת הרסת".

 

[*שיר]

../images/Emo45.gifמסכימה עם מיכל וחייבת לשאול

את שלומית - מרב המשפטים המנוסחים יפה לא הבנתי מה את מציעה בתכל'ס - לא להתייחס לעלבונות? אם עשיתי לו משהו שהעליב אותו לא להתנצל? וחייבת לספר לכם שאתמול עשיתי כעצתכן. א. לפני כל פעולה הבהרתי להם מה אני הולכת לעשות כדי למנוע עלבונות ב. כשהם נעלבו מדברים אחרים, השתתפתי "בצערם" והזמנתי אותם לקבל חיבוק. זה עבד מעולה

 

[michal66]

אני ממש לא זוכרת מצבים כאלו כש.....

מור וגל היו קטנים. ואני בטוחה שהיו!! ובגלל זה אין לי מה להוסיף לשרשור המדהים הזה

מה זו הסניליות הזו

אוףףףףףף.

 

[נעמיא]

איזה יופי../images/Emo45.gif

ואני גם חושבת שצריך להתנצל אבל,שלא יצא מצב שאנחנו כל הזמן מתנצלים..... אתמול נתתי כזאת שאגה על אופיר-ואח"כ חשבתי שזה כ"כ לא מגיע לו אמרתי לו-"אופיר,אמא לא היתה צריכה לצעוק,אני מאוד כעסתי ועדיין-זה לא נעים כשצועקים נכון????-בוא ניתן חיבוק ונתחיל מהתחלה...."

 

[שירלי של השלושה]

אני מסכימה בהיבט ההתנצלות

אני בהחלט מתנצלת בפני תומר ובפני עמית וגיא אם אני מרגישה שעשיתי משהו לא בסדר. הם אמנם קטנים אבל מגיע להם כבוד של בני אדם בדיוק כפי שמגיע לי, לאבא שלהם ולמבוגרים אחרים. אני בהחלט מודה בטעויות, מתנצלת, מסבירה וכו'. זה עושה אותי אנושית, גורם להם להרגיש שווים ולדעת שמותר לטעות בחיים.

 

[שְׁלוֹמִית]

להתנצל?, למה, עשיתי לו משהו רע?

אפשר להתנצל באינטונציה מסויימת לא באחרת. קשה לי להסביר את זה במילים - אבל אני יודעת שהתנצלות אמיתית ורצינית הנובעת מכך שאת חושבת שעשית משהו רע מקבעת אצל הקטנציק את זה כעובדה - שאכן עשית מששהו רע! הבכי אמנם בא ממקום של אני רציתי לעשות בעצמי והרסת לי - ואת יכולה לבקש "סליחה" על כך שלא הבנת אותו ושאת מקוה שבפעם הבאה תנסו להבין זה את זה טוב יותר. לא סליחה על עצם האמירה. כי הכוונות שלך היו טובות. עם הבכור שלי - שהיום הוא בן 17 - עשיתי את הטעויות האלו. לא נעים לי לספר כאן לאיזה התפרצויות זה הוביל. הוא היה רגיש כמו קפיץ דרוך. עם השניה - אם קרה שהייתי אומרת לה משהו שהיה "הורס לה" היא הייתה מתעלמת מזה - כך ששם באמת לא הייתה לי בעיה. הבעיה צצה שוב עם התאומים שלי.. ושם כבר הייתי יותר חכמה..

הילד יכול היה לבכות כמה שהוא רצה על ה"עוול" שלכאורה עשיתי לו - אז הסברתי לו מה חשבתי, אמרתי שבפעם הבאה אשתדל להיות יותר רגישה לצורך שלו להתנסות לבד - ובלבד שמדובר במקרים שאינם מסוכנים עבורו - וזהו. לא התנצלתי - כי לא עשיתי לו שום דבר רע! אם הילד היה ממשיך לבכות על זה הייתי אומרת לו - עד כאן. מותר לך להרגיש תסכול. אם תמשיך לבכות זה לא ישנה את העובדה שזה נעשה. אם הוא היה נתקע עם הבכי באופן טורדני - הייתי מרשה לו לבכות כמה שהוא רוצה - רק מבקשת שיעשה את זה בחדר שלו עם דלת סגורה כי זה מטריד את כל המשפחה. זה נשמע אולי נורא במלל, אבל זה לא נאמר בתוקפנות אלא ברכות. ותאמינו לי - זה מלמד אותם להיות ריאליים ולא מפונקים! הכניעה לגחמות של ההיעלבות מגדלת ילדים מפונקים שומטפחים את היכולת שלהם לנהל את המניפולציות הרגשיות היעילות ביותר. אני גם רואה את אחותי ומה שקורה לה עם הילד, כשהיא נכנעת לתגובות הללו של "רציתי בעצמי" שיוצאות מכל פרופורציה.

 

[שְׁלוֹמִית]

נ.ב.

רק לצורך הרקורד - התאומים שלי היום בני 8.5 ואני מקבלת המון קונפורמיישן על האיכויות האישיותיות שלהם מכל מי שרק בא איתם במגע. על שניהם יחד ועל כל אחד מהם לחוד. והם בהחלט אינם מפונקים!

 

[סאני2]

שלומית ../images/Emo45.gif

נתת לי חומר למחשבה. ובאמת שהתגובות לשרשור הזה מדהימות. וכמה אני למדה מהעיצות של כולן.

 

[מ א י ה ועוד3]

אני חושבת שאתן קרובות במעשה

אבל "נקראות" אחרת. הכוונה היא שבמידה ועשית משהו שהוא נכון (כמו לא להרשות לרדת לגינה בעשר בלילה, למשל) את יכולה להבין את הרצון של הילד ולהצטער בשבילו. אם עשית משהו בלי כוונה אמיתית, מתוך מחשבה שעזרת לו, אז לפי דעתי כן אפשר להתנצל מהמקום של "לא ידעתי שרצית ככה". כמובן שהבכי לא נותן לילד לגיטימציה להפר את מה שההורים אמרו לו, אלא רק משחרר לו את התסכול. גם אני לא תמיד מרשה לילל שעות בסלון: תמוז יכולה לעשות סצינה שלמה במשך חצי שעה. עדיף שהיא תבין שאנחנו לא קהל לכל הענין הזה ושצריך להתחשב באחרים. זה שהיא יותר קולנית לא עושה אותה צודקת (אני מניחה שלזה התכוונת, במידת מה).

 

[שְׁלוֹמִית]

עוד משהו חשוב

היעלבות וכעס הם תגובות של אדם שחושב שהעולם צריך לפעול על פי תפיסתו את העולם. וכשזה לא עולה בקנה אחד עם מה שאנחנו חושבים לנכון שצריך לקרות - אנחנו כועסים/ נעלבים. בגילאים הצעירים, כשילד מעצב את אישיותו - הוא מתנסה בכל מיני תגובות. זהו מסלול ההתפתחות הבסיסי של האינטליגנציה הרגשית. מי שמקבל לגיטימציה להיעלבויות שלו יסבול אחר כך בחיים שלו יותר ממי שמבין באמת שההיעלבות היא בחירתו שלו. ויהיה לו קשה ביותר לשלוט באוטומט הזה של התגובה של ההיעלבות. קוראים לזה ניהול רגשי או בשפתו של ד"ר דניאל גולמן - אינטליגנציה רגשית.

 

[מיכל @]

רגע,

את חושבת שיש להם שליטה על ההיעלבויות שלהם? עומר הוא ילד שנעלב נורא בקלות. הוא נעלב כשצועקים עליו, הוא נעלב אם ילד אחר מציק לו (גם אם הוא קטן ממנו בחצי). הוא נעלב כשהוא לא מקבל את מה שהוא רוצה. אני לא אמורה להביע אמפתיה? אני חושבת שהרגשות שלו אמיתיים. זה לא שאני עושה היסטריה מכל בכי שלו, אבל אני בהחלט מסבירה לו שאני מבינה שהוא כועס/נעלב/מאוכזב אבל זה המצב ואולי הוא יכול לעשות 1,2,3 כדי לפתור את הבעיה. ואולי לא. אבל את מציעה לחלוטין להתעלם מכל הבכי?

 

[שְׁלוֹמִית]

מה פתאום?!

בהחלט לא מה שהצעתי! הצעתי רק להתייחס לזה ממקום אחר! כשאת מגיבה ממקום של "אוי כמה הוא מסכן" - הוא יפנים את היותו "מסכן" ואת "זכותו" ה"לגיטימית" להיעלב, ויהיה בטוח שככה צריך להתנהג. וגם.. שככה משיגים הישגים אצל אמא... כשאת מגיבה ממקום של הבנה שזו בחירה - המסר שלך, הגם שתביעי אמפתיה - שונה לחלוטין. השאלה מאיפה באים כשמגיבים. זה מה שחשוב! ולא תמיד מדובר על רגשות "אמיתיים". רגשות הן תולדה של פרשנויות. את יכולה לפרש אירוע בדרך אחת ואז להרגיש טוב לגביו - או בדרך שניה ואז להרגיש רע לגביו. זו מיומנות נרכשת. מה שאני טוענת זה שיש לטפל בהתנהגות הזו ממקום של הבנה לדינמיקה הזו של ההתפחות האישיותית. לדעת שההיעלבות היא דרך לנסות את העולם ולבדוק "מה עובד", - כי בשלב זה הוא לומד את הניהול הרגשי שלו בדיוק כמו שלומדים איך לפתור בעיה קוגניטיבית. אפשר ורצוי ובהחלט מומלץ לשדר אמפתיה - אבל לעצם התסכול - בגלל שלא ביטא את מה שרצה ובכך "הפסיד" את מה שרצה בשום אופן לא לעצם ההיעלבות. חשוב לבוא ממקום שאינו נותן "צידוק" לבכי הזה!

 

[נעמיא]

בקיצור : למנוע יצירת מניפולציות

דרך המסכנות ושלא יתחילו להעלב לצורך קבלת הרחמים. מה ששלומית אומרת נשמע מאוד קשה-אבל יש בזה הרבה.... כמובן שכל ילד הוא שונה-ומי שמכיר יודע מתי כך ומתי כך.

 

[*שיר]

אני לא חושבת שמישהי פה הציעה

לנקוט בדרך הזו ולעודד את המסכנות. אם הבנתי נכון, הדרך שכולן הסכימו עליה היא לשקף את הרגשות ולומר לילד "אתה כועס/נעלב כי..." ולהסביר כי אפשר לעשות 1 2 3 ואם אתה רוצה - אתה מוזמן להתנחם אצל אמא. במקרה ונעשה מעשה שפלש למרחב המחיה של הילד ללא אישורו/ידיעתו (ואני מאוד מאמינה שכל ילד זכאי למרחב מחיה שלו) - להתנצל על כך, ועל כך בלבד, לא על העובדה שרצית לעזור/לעשות משהו. סיכמתי נכון?

 

[נעמיא]

בקיצור-../images/Emo45.gif

 

[שְׁלוֹמִית]

../images/Emo9.gif

 

[מ א י ה ועוד3]

אצלי בגיל 3.75 עדין לא עבר

אז ממש לא יודעת מה לומר לך. אני מקווה שאצלך זה ישתפר קודם...