אביעד מנשה עוד
New member
העליון - להמשיך לברר תביעת דיראני נגד המדינה
העליון - יש להמשיך לברר את תביעתו הנזיקית של מוסטפה דיראני נגד המדינה ית המשפט העליון קבע בדעת רוב, כי יש להמשיך לברר את תביעתו הנזיקית של מוסטפה דיראני, וזאת למרות ששב להיות תושב מדינת אויב ומהווה אויב בעצמו. מוסטפה דיראני, אזרח לבנוני היה ועודנו פעיל בארגוני טרור, ובין היתר היה אחראי לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד ולפעילות עוינת אינטנסיבית נגד כוחות צה"ל וצד"ל. בשנת 1994 נלכד דיראני בלבנון על-ידי כוחות הביטחון של ישראל והובא לישראל לצורך חקירתו, על מנת לדלות פרטים בעניינו של הנווט השבוי רון ארד ונתונים על פעילות הטרור שבה היה מעורב. בתום חקירה שנמשכה מספר שבועות, נותר דיראני במעצר בישראל, והחוזק במעצר מינהלי במשך כשמונה שנים. בשנת 2000 הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין נגד המדינה על סך 6 מליון ש"ח, בה טען כי במהלך חקירתו בישראל הופעלו כלפיו עינויים קשים על-ידי כוחות הביטחון, כולל מעשה אינוס ומעשי סדום. בינואר 2004, בעוד התביעה תלויה ועומדת, הוחזר דיראני ללבנון במסגרת עסקת חילופי שבויים וזמן קצר לאחר מכן הודיע על התמזגות תנועתו עם ארגון החיזבאללה, והעמיד עצמו לרשות הארגון. לאור זאת, ביקשה המדינה לסלק את תביעתו על הסף בטענה כי "אין מבררים תביעתו של אויב", וכי המשך בירור התביעה נוגד את תקנת הציבור בהיותו של דיראני תושב מדינת אויב וחזר לפעול נגד המדינה עם יציאתו ממנה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על-הסף, והתביעה נותרה בעינה. על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. תיקון מס' 7 לחוק הנזיקים האזרחיים שולל במפורש מתובע זר, שהוא בבחינת "אויב", אפשרות לנהל תביעה אזרחית בישראל, אולם תיקון זה אינו חל על המקרה הנדון. השופטת (בדימ') פרוקצ'יה קבעה בדעת רוב אליה הצטרף השופט ג'ובראן, כי הכלל במשפט המקובל האנגלי לפיו אין מבררים תביעתו של אויב, מעולם לא הפך להיות חלק אינטגראלי מן המשפט המקובל "נוסח ישראל", וגם אם כן, הרי שלאור עקרונות היסוד של השיטה, ובהם זכות הגישה לערכאות, ספק אם יש להחילו, ולו על תביעה של אדם המוגדר "אויב" בעת היותו במדינה זרה הטוען לפגיעה בזכויות בזמן החזקתו במשמורת בישראל. "...העקרונות החוקתיים בדבר זכות הגישה לערכאות וההגנה על זכויות יסוד אחרות של האדם, הנטועים בשיטתנו, מתיישבים, בהעדר הוראת חוק סותרת, עם הותרת דלתות בית המשפט בישראל פתוחות לברר תביעות אויב הנוגעות לטענות בדבר פגיעה בזכויות אדם על-ידי גורמים מוסמכים בישראל, שאירעה, כנטען, בעת שהתובע הוחזק במשמורת בישראל" כתבה השופטת, והוסיפה כי גם פקודת המסחר עם האויב אינה שוללת את זכות התביעה של דיראני גם לאחר שעזב את ישראל, ואף שחבר לארגון טרור הפועל נגד המדינה. השופט מלצר קבע בדעת מיעוט כי אין להמשיך ולברר את תביעתו של דיראני בישראל וכי ההלכה שמציעה השופטת פרוקצ'יה לקבוע היא חדשנית, קשה וסותרת הלכות קודמות. השופט קבע, כי לשיטתו מששב דיראני ללבנון וחזר להיות פעיל בארגון מחבלים, אין לו עוד זכות לברר את תביעתו בישראל מכוח הכלל שאין מבררים תביעה של אויב, כלל אשר לגישת השופט נקלט במשפט הישראלי וגם אם לא, הרי שיש מקום לקליטתו. "... אני מתקשה לראות מדוע במדינות העולם הנאור יעמוד בעינו כלל מסוים משך כארבע-מאות שנים, ויצלח אתגרים של ממש שניצבו בפניו, דוגמת מלחמות העולם, ורק במדינתנו נבחר שלא לאמץ אותו לחלוטין. אינני יכול לקבל - בסוגיה הקונקרטית שלפנינו - שאנגליה, קנדה וארצות הברית ימצאו כולן שאין הצדקה ליתן כלי בידי האויב בדרך של הגשת תביעות כספיות בערכאותיהן השיפוטיות (למעט בחריגים מתאימים), ואילו אנו נקבע כי אין קושי בכך שהגרועים שבאויבינו, עת יושבים הם לבטח בארצם, יוכלו לנהל תביעות כספיות נגד מדינת ישראל ולעשות בתביעות אלו קרדום לחפור בו" כתב השופט. http://www.psakdin.co.il/news/article.asp?PDUID=nws_nkhm
העליון - יש להמשיך לברר את תביעתו הנזיקית של מוסטפה דיראני נגד המדינה ית המשפט העליון קבע בדעת רוב, כי יש להמשיך לברר את תביעתו הנזיקית של מוסטפה דיראני, וזאת למרות ששב להיות תושב מדינת אויב ומהווה אויב בעצמו. מוסטפה דיראני, אזרח לבנוני היה ועודנו פעיל בארגוני טרור, ובין היתר היה אחראי לכליאתו ולהחזקתו בשבי של הנווט הישראלי רון ארד ולפעילות עוינת אינטנסיבית נגד כוחות צה"ל וצד"ל. בשנת 1994 נלכד דיראני בלבנון על-ידי כוחות הביטחון של ישראל והובא לישראל לצורך חקירתו, על מנת לדלות פרטים בעניינו של הנווט השבוי רון ארד ונתונים על פעילות הטרור שבה היה מעורב. בתום חקירה שנמשכה מספר שבועות, נותר דיראני במעצר בישראל, והחוזק במעצר מינהלי במשך כשמונה שנים. בשנת 2000 הגיש דיראני לבית המשפט המחוזי בתל אביב תביעת נזיקין נגד המדינה על סך 6 מליון ש"ח, בה טען כי במהלך חקירתו בישראל הופעלו כלפיו עינויים קשים על-ידי כוחות הביטחון, כולל מעשה אינוס ומעשי סדום. בינואר 2004, בעוד התביעה תלויה ועומדת, הוחזר דיראני ללבנון במסגרת עסקת חילופי שבויים וזמן קצר לאחר מכן הודיע על התמזגות תנועתו עם ארגון החיזבאללה, והעמיד עצמו לרשות הארגון. לאור זאת, ביקשה המדינה לסלק את תביעתו על הסף בטענה כי "אין מבררים תביעתו של אויב", וכי המשך בירור התביעה נוגד את תקנת הציבור בהיותו של דיראני תושב מדינת אויב וחזר לפעול נגד המדינה עם יציאתו ממנה. בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לסילוק על-הסף, והתביעה נותרה בעינה. על החלטה זו הגישה המדינה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. תיקון מס' 7 לחוק הנזיקים האזרחיים שולל במפורש מתובע זר, שהוא בבחינת "אויב", אפשרות לנהל תביעה אזרחית בישראל, אולם תיקון זה אינו חל על המקרה הנדון. השופטת (בדימ') פרוקצ'יה קבעה בדעת רוב אליה הצטרף השופט ג'ובראן, כי הכלל במשפט המקובל האנגלי לפיו אין מבררים תביעתו של אויב, מעולם לא הפך להיות חלק אינטגראלי מן המשפט המקובל "נוסח ישראל", וגם אם כן, הרי שלאור עקרונות היסוד של השיטה, ובהם זכות הגישה לערכאות, ספק אם יש להחילו, ולו על תביעה של אדם המוגדר "אויב" בעת היותו במדינה זרה הטוען לפגיעה בזכויות בזמן החזקתו במשמורת בישראל. "...העקרונות החוקתיים בדבר זכות הגישה לערכאות וההגנה על זכויות יסוד אחרות של האדם, הנטועים בשיטתנו, מתיישבים, בהעדר הוראת חוק סותרת, עם הותרת דלתות בית המשפט בישראל פתוחות לברר תביעות אויב הנוגעות לטענות בדבר פגיעה בזכויות אדם על-ידי גורמים מוסמכים בישראל, שאירעה, כנטען, בעת שהתובע הוחזק במשמורת בישראל" כתבה השופטת, והוסיפה כי גם פקודת המסחר עם האויב אינה שוללת את זכות התביעה של דיראני גם לאחר שעזב את ישראל, ואף שחבר לארגון טרור הפועל נגד המדינה. השופט מלצר קבע בדעת מיעוט כי אין להמשיך ולברר את תביעתו של דיראני בישראל וכי ההלכה שמציעה השופטת פרוקצ'יה לקבוע היא חדשנית, קשה וסותרת הלכות קודמות. השופט קבע, כי לשיטתו מששב דיראני ללבנון וחזר להיות פעיל בארגון מחבלים, אין לו עוד זכות לברר את תביעתו בישראל מכוח הכלל שאין מבררים תביעה של אויב, כלל אשר לגישת השופט נקלט במשפט הישראלי וגם אם לא, הרי שיש מקום לקליטתו. "... אני מתקשה לראות מדוע במדינות העולם הנאור יעמוד בעינו כלל מסוים משך כארבע-מאות שנים, ויצלח אתגרים של ממש שניצבו בפניו, דוגמת מלחמות העולם, ורק במדינתנו נבחר שלא לאמץ אותו לחלוטין. אינני יכול לקבל - בסוגיה הקונקרטית שלפנינו - שאנגליה, קנדה וארצות הברית ימצאו כולן שאין הצדקה ליתן כלי בידי האויב בדרך של הגשת תביעות כספיות בערכאותיהן השיפוטיות (למעט בחריגים מתאימים), ואילו אנו נקבע כי אין קושי בכך שהגרועים שבאויבינו, עת יושבים הם לבטח בארצם, יוכלו לנהל תביעות כספיות נגד מדינת ישראל ולעשות בתביעות אלו קרדום לחפור בו" כתב השופט. http://www.psakdin.co.il/news/article.asp?PDUID=nws_nkhm