העצב - אין לו סוף (לאושר יש ויש) ט'

[אלומת האור]

לא

מי שזכאי לסל שיקום זכאי להתגורר בדירת שותפים שכולם בעלי פגיעות נפשיות. בדרך כלל 2-4 דיירים בדירה. הדירה היא בבניין רגיל ואף אחד מהשכנים לא יודע שהדיירים הם פגועי נפש. מה שזה אומר בפועל זה שאני זכאית לשיחות עם עו"ס ולמדריכה שבאה כמה פעמים בשבוע לעשות איתי כל מיני דברים. במקרה הספציפי שלי הדירה היא שלי ואני הכנסתי שותפה "רגילה" עד כה, אבל היא עוזבת, אז אני מחפשת איפה שרק אפשר... אילו הדירה לא הייתה שלי, הייתי זכאית לעזרה במימון ממשרד השיכון או משהו, לא יודעת בדיוק.

 

[אלומת האור]

תודה רבה, מתוקה

חיממת את לבי

 

[Lady Stark]

איזה איחול יפהפה

 

[בחורונת10]

הלוואי ויכולתי לעזור...

 

[אלומת האור]

העצב - אין לו סוף (לאושר יש ויש)

ט'

מכירים את השיר הזה? התחושה הזאת של ריקנות, של אפסיות, של כלום לא שווה כבר... פשוט כלום. בשביל מה. הזמן טס (הוא עובר גם כשלא נהנים). מהדורות החדשות רודפות זו אחרי זו ולא הרבה משתנה. התאים מזדקנים, נושרים, ופחות ופחות תאים חדשים מחליפים אותם. קמטים נחרשים כמו תלמים, ולחקלאים כבר אין כוח, וכבר אין מאיפה, הארבה מחסל את הכול. גם לפשוט את היד החרבה ולחכות לכמה טיפות של טל זה כל כך מעייף, זה כל כך לא מרווה. ואני משתדלת ללקט כל טיפת טל, כי בלעדיה באמת אין לי חיים: עוד פגישה עם איילה, עוד קצת מהמדריכה, מהעו"סית. עוד קצת עבודה מההוצאה לאור, כמה שקלים. והתינוקת שנולדה לשכן שלי, אני רוצה לראות אותה, לדעת איך קוראים לה, ללטף אותה. ולדעת שלעולם לא תהיה לי תינוקת משלי. ולהצטער על כך שזה גם לא נורא אכפת לי, ואיזה מין בן אדם זה שלא רוצה ילדים.

נחנקת מחום. רוצה להתרכז בלימודים, לסיים כבר עם הקורס הזה ולנוח (למרות שאתחרט גם כשהוא יסתיים ולא אמשיך ללמוד). רוצה שאיילה תהיה לידי או אני לידה, שהיא תראה אותי ותבין. אני יודעת מתי מחייכים, מתי אמורים להיות עצובים. אני מקנאת. אני פוחדת כל כך. עוד מעט החיים מסתיימים ולא הספקתי כלום, וכבר לא רוצה כלום. מישהו שיחבק אותי וזהו. מלבד זה אין דבר במדבר החיים שלי, וגם זה הולך וחומק לי מבין האצבעות כמו רגבים מפוררים שזמנם תם.

ואני לא יודעת במה להיאחז. ובמי. אני שוכחת לספר. אני אומרת דברים אחרים. אני לא יודעת מה אני רוצה, רק להפסיק כבר לסבול

 

[אלומת האור]

תודה, את כבר עוזרת

 

[Lady Stark]

אלומונת

החיים לא מסתיימים עוד מעט.
אני חושבת שההיפך, שאם תלמדי להרגיש טוב יותר החיים רק יתחילו.
אומרת לך כל הזמן. ההבדל בינינו בגיל לא גדול (3 שנים, אולי 4), ואם אני רואה שלי יש תקווה, אז גם לך יש.

אני מציעה לך לבלות קצת זמן עם התינוקי החדשה. להסניף אותו, לחבק אותה, לתת לה לישון עליך ולהתנחם בחומך. בלי מחשבות על למה לא יהיו לך ילדים ומה זה אומר עליך. רק לחיות את התינוקת ולהתבשם מהתמימות, הנזקקות והרכות שבה. זה כל כך מחזק. וזה יעזור לך להתחבר לחמלה שבך.
חוצמזה גם עניתי לך במסר.

 

[אלומת האור]

צלצלתי לאימא של השכן לאחל מזל טוב

היא אישה טובה, הזמינה אותי כמה פעמים בחגים מאז שהתייתמתי... בכלל, השכן הזה הוא הנכד של מי שהייתה השכנה הכי דומיננטית וותיקה פה בבניין. אימא שלי ואני היינו מאוד מיודדות איתה, היא הייתה אישה טובת לב. קצת בוטה, אבל טובה, ועזרה גם לי וגם לאמי להתאקלם כאן בשכונה, בעיר ובכלל. היא אהבה אותי מאוד, והנכד שלה מחזיר לי אהבה בזכותה. אני אתן להם קודם לחזור הביתה בשלום, יש להם עוד ילד קטן בבית, צריך התאקלמות, לא ישר לקפוץ עליהם, למרות שאני ממש ממש רוצה וסקרנית והכול. הייתה לידה מאוד קשה והיולדת סובלת מאוד מכאבים. מסכנה. אני לאט לאט אתקרב, לא בבת אחת.

אני פשוט כל כך פוחדת ממה יהיה עם הכסף, עם הדירה... יש לי רק 60 יום למצוא שוכרת אחרת. לקח לי בערך חצי שנה למצוא את זאת. ביקשתי מהעו"סית שאולי תברר במשרד שלהם אם מישהי מחפשת דיור מוגן ותרצה לגור אתי. ואז שוב להתרגל, שוב כל זה... אין לי כוח

ככל שדיברתי יותר ויותר עם העו"סית הרגשתי שאני יותר ויותר מאבדת אחיזה בחיים. בדרך כלל זה להפך, היא מעודדת אותי. הפעם לא יודעת, הייתי עייפה אפילו מכדי לבכות (זה בסדר, אני בוכה עכשיו).

עפתי לנסות ללמוד. תודה על העידוד

 

[אלומת האור]

רע לי

 

[אלומת האור]

לא יכולה יותר לראות בתי חולים!!! טריגר

מגעיל לי בנשמה! אנשים פה נאבקים לחיות, אלונקות, כיסאות גלגלים, בלוני חמצן, אנקות... די, רוצה לצאת מזה, רוצה הביתה (אני סתם פה לבדיקה, ואיילה לא זמינה היום) זה בי"ח אחר. אלוהים, כמה דברים כאלה ראיתי מגיל אפס עם ההורים שלי ז"ל! כל הזמן מחלות קשות, אשפוזים, תמיד ריח של מוות באוויר ואי אפשר להימלט מזה! אני מזדקנת והחיים ייגמרו ואין לאן ללכת מפה. זה מפחיד! כל המוניטורים המצפצפים, המעליות התפוסות, הצגים המרצדים, ומעל לכול: הריח. ריח של ייאוש ושל מוות. אני רוצה שאיילה תרגיע אותי, אבל היא רחוקה ואני לבדדדדדדדדדדדדד ומתה מפחד.

ועוד דבר: כולם כאן עם מישהו. אין פה אף חולה לבד. כולם באים עם הילדים או בני הזוג או חברים או אחים... אין אף אחד שמגיל אפס זרקו אותו להתמודד לבד עם כל הקושי הזה. אני פוחדת להזדקן ככה, לבד, שימצאו את הגופה שלי מרקיבה ומצחינה, או שאהיה תלויה בחסדי הבריות, ואין בריות. זה נורא. נורא.

ואז אני חושבת לעצמי שאולי כדאי לעשות לזה סוף בעצמי. אני עדיין סוחבת, עדיין פוחדת, עדיין לכודה בגוף הזה ללא מוצא, ורע לי כל כך. לבדדדדדד

 

[Lady Stark]

מותק

את עכשיו בבית חולים. זה ה-טריגר שלך.
תחזרי הביתה ותנשמי עמוק.
אני יודעת שזה לא קל, לראות את מה שאת רואה סביבך ולא להשליך על כל שאר החיים. אבל זה ביקור שגרתי ואת תחזרי הביתה. תנסי לא לחשוב על המשמעות של בתי חולים ושל זה שאת שם לבד. גם אני הלכתי לרוב לבתי חולים לבד. מבחירה, אמנם, אבל עדיין. זה לא סוף העולם.
תנסי לראות את הביקור שלך שם בהקשר הנכון. את בחורה בוגרת ואחראית, שמטפלת בעצמה והולכת לעשות בדיקות שגרתיות. את לא מאושפזת שם. לא במצב קריטי או חירום. אף אחד מהאהובים שלך לא נמצא שם היום. את תחזרי הביתה בקרוב.

 

[אלומת האור]

תודה, ליידי שלי

אני בדרך הביתה. בסוף תפסתי את איילה בטלפון, קבענו שאבוא מחר בבוקר לקצת. וקרה לי עוד משהו אתמול, אבל לא יכולה לכתוב את זה כאן

 

[בחורונת10]

 

[מחבקת עצים סדרתית]

היי

מקווה שאת בבית וקצת יותר רגועה. רוצה לשלוח לי מסר בנוגע למה שקרה?

 

[אלומת האור]

תודה, בחורונת, תודה, מחבקת

אין לי כוח כרגע יותר מאשר להודות לכן. באמת. מעומק הלב.

 

[מחבקת עצים סדרתית]

כאן מתי שתצטרכי

 

[אלומת האור]

 

[אלומת האור]

נחנקת טריגר

פחד מוות. רוצה למות, לגמור עם הכול, לא עומדת בזה. רוצה לחזור לחתוך, מתגעגעת להקלה שזה נתן לי. נוסעת עכשיו לפגישה חשובה, תחזיקו לי אצבעות בבקשה.

 

[סתם אדם מיוחד]

בהצלחה גדולה

 

[בחורונת10]

המשפט שלך בחתימה הוא פשוט מהמם!