תודה לכם. אני מרוקנת לגמרי. בוכה כל הזמן ט'
לקחתי עכשיו סרקוול כדי לא לפגוע בעצמי כי יש לי דחף חזק. אני זוחלת למיטה ואנסה לישון קצת. פשוט לא עומדת בעומס של החיים האלה. לא יודעת איך להתמודד. איילה דיברה אתי קצת בטלפון עכשיו, נורא מה שהלך אצלה בבוקר, אנשים עצבנים פשוט צבאו לה על דלת החדר ואי אפשר היה להשתחל לשם אלא בקושי רב וכמעט תוך כדי מכות. ואתם שומעים בחדשות מה קורה עם תקיפות כלפי רופאים... ממש פחדתי שיקרה לה משהו... לא יכולה להפסיק לבכות, אני אתן לסרקוול לעשות את שלו. אני פוחדת לישון. אני פוחדת לקום. יש לי סיוטים. אני אסע אליה מחר ואולי תוכל לקבל אותי ולעשות לי קצת טוב על הנשמה, לחזק אותי. מרגישה שחזרתי לנקודת ההתחלה של התלות ושל חרדת הנטישה ממש כמו לפני האשפוז. אילו רק יכולתי לקבל עוד קצת זמן באשפוז הייתי מנסה גם להטמיע את הכלים שקיבלתי שם, את החיזוק שקיבלתי שם. כל כך לא מיציתי את מה שקיבלתי שם... רק התחלתי לבנות תהליך וזהו, נגמר הזמן. אני מרגישה כל כך רע. מבועתת מפחד. מוצפת. פלשבקים שחבל על הזמן. רצון עז למות, להימחק, לפגוע בעצמי (בגלל זה לקחתי סרקוול ואם ארגיש שהדחף מתגבר אקח עוד רבע. לקחתי רק רבע). ומצד שני פוחדת כל כך למות. פוחדת מטיפול נמרץ. פוחדת להישאר בחיים משותקת ונכה ותלויה בחסדי הבריות שאינם... פוחדת כל כך ולא מסוגלת להרפות. מזל שיש תרופות בעולם, ניתן לה לעבוד ונראה מה קורה (למה אני מדברת בלשון רבים? לא יודעת).
נ"ב הפגישה הלכה לא רע (אין לי כוח לפרט, אולי בהמשך).