פסק הדין
אינו מופיע באינטרנט עדיין. ולישראל אחת - יש כללים בחקיקה. בדרך כלל חוק ספציפי גובר על חוק כללי. הכוונה היא למשל - אם יש חוק שמסדיר באופן כללי את זכויות החולה, אבל יש חוק ספציפי שמסדיר את זכויות חולי הלוקמיה - חוק זכויות חולי הלוקמיה יגבור, בעניינים הקשורים ללוקמיה, על חוק הזכויות הכללי, גם אם החוק הכללימאוחר. כאשר רוצים שחוק כללי יתקן חוק ספציפי שקדם לו - צריך לומר זאת במפורש בתוך החוק הכללי, ועושים את זה לפעמים. פה - לא עשו את זה. בנוסף - אני מסכימה עם הרעיון שלא צריך להיות הבדל בעניין הזה בין חולי נפש לאחרים, אבל עובדה היא שהסעיפים המקנים סמכויות לועדת האתיקה לאשר למנוע מסירת מידע למטופל לפי חוק זכויות החולה הם מפורשים ומפורטים ולא כוללים את האפשרות של סיכון לחיי צד שלישי עקב מסירת המידע. בחולי נפש לפעמים זה רלוונטי (למרות שאני יכולה לחשוב גם על חולים בגופם שזה עשוי להיות רלוונטי עבורם). יתכן בהחלט שמבחינה מוסרית וחברתית פסיקת השופטת דורנר מוצדקת, אבל מהבחינה המשפטית הטהורה - היא מאד מאד בעייתית.