תראו -אני מדברת על השיקולים שצריכים להנחות
בתחילת הדרך. זה שלא מכולנו יצאו אקדמאים דגולים זה ברור. אולי יש איזה תהליך אקדמיזציה שבעקבות שחיקת מעמדו של התואר הראשון, גם תואר שני פתאום פחות נחשב, ודוקטורט זה התואר השני החדש. אני לא בטוחה שזה משהו שהמערכת במצבה הנוכחי מסוגלת להתמודד איתו. כבר בהודעה הקודמת סייגתי שיש תחומים מקצועיים שבהם באמת תואר דוקטור הכרחי. זה ממש לא המצב בכל התחומים, ולפי גרף ההכנסות שכל פעם מפורסם, ההבדל בין ההכנסות של בעל תואר שני לבעל תואר שלישי אינו גדול (יכול מאוד להיות שההסתכלות הכללית מעוותת מה שקורה בתחומים ספיציפים, אבל שוב כטענה כללית). עכשיו אם נוריד רגע את העניין המקצועי (שגם אז אני חושבת דרך אגב שיש משמעות למוסד שבו עושים את הדוקטורט, ומוסדות שקודם שכחתי להזכיר אותם, הטכניון ומכון ויצמן בהחלט יותר נחשבים בתחומים מסויימים), למה שבן אדם ילך לעשות דוקטורט. ופה אני כן דובקת בזה שמי שנכנס לתהליך הזה, כדאי שיהיו לו שאיפות אקדמאיות. אני מאוד מכבדת גם אנשים סקרנים וחקרנים, אבל ממרום שנתי החמישית, אחרי אי אילו שנים במסטר (ובהחלט הייתי "טפשה" מבחינה זאת בתחילת הדרך), אני חושבת שששנות ה-20 וה-30 (נחזור עוד רגע למי שעושה דוקטורט יותר מאוחר), הן הכרחיות לביסוס מקצועי, ומי שלא עושה את זה, אלא אם כן הוא חי על איזו ירושה שמנה, עלול למצוא את עצמו במצב לא קל. כמו שכולנו יודעים, דוקטורט זה פרויקט לא קל, הרבה לא מסיימים, והוא גוזל הרבה אנרגיה. לעשות את זה עם עבודה במשרה מלאה ונניח גם הורות - זה אפשרי אולי, אבל בוודאי בא על חשבון משהו. בכל מקרה ודאי ששאיפות אקדמיות אינן באות בסתירה לעניין וסקרנות. להיפך - אני חושבת שטוב שעניין וסקרנות מגובים גם בשאיפות מקצועיות. לגבי אנשים שחוזרים אחרי הרבה שנים לאקדמיה לעשות את הדוקטורט - נסעתי היום באוטובוס עם אחת כזאת, ואין לי מילים. באמת - היה לה יותר אנרגיה ממה שלי אי פעם היה. אבל לבוא לדוקטורט אחרי שכבר יש הצלחה מקצועית ואיזו התבססות כלכלית - בכל זאת יש כאן איזה רשת ביטחון. נראה לי שיצאה לי תגובה קצת "קפיטליסטית" וזו לא הכוונה אלא באמת להתייחס לדוקטורט בשיא הרצינות - האם הוא משתלב במה שאני מתכנן לעצמי בחיים או לא. סתם כ"גחמה" (ואני יודעת שאני מקצינה), אני אישית מצביעה נגד...
